לכאורה, 2020 היא בדיוק בשבילי.
אני הרי אוהבת להיות הרבה בבית, עם התה והקפה והספרים החדשים באפליקציה. אני אוהבת את הקפסולה שלי. כמו כן, אני מאוד מחבבת ביטויי פאתוס מוגזמים, ונהנית לשבץ אותם בשגרה בשיחה על עניינים דיומא. והשנה הזאת, תגידו מה שתגידו, סיפקה אינסוף ההזדמנויות להיות דרמטית ולחוש רגשות גדולים מהחיים. המילה "הזוי" נולדה למענה.
ועם זאת, בואו, רוב השנה ישבתי בבית עם ספל חם בין הידיים ואף קבור במסך.
פלא שלקח לי כל כך הרבה זמן להוציא מזה פוסט?
אבל הנה, הצלחתי. קריאה מהנה.
Mind: שלח לי שקט. נקודה.
בעוד מגיפה עולמית היא חוויה שהייתי פוסחת עליה בשמחה, לא כל כך מהר הייתי מוותרת על הסגר הראשון, או לפחות על החודש הראשון שלו – השבועות הראשונים של ההלם.
בין גלי הבהלה והדאגה, גיליתי תחושה מפתיעה וחדשה, כזאת שמעולם הרגשתי: שקט. פנימי עמוק ויסודי.
לא היה לאן ללכת ולא היו אנשים לפגוש. לא היה שום דבר להפסיד, בלעשות או בלא לעשות.
העולם החיצון הוסר לחלוטין. היה כזה שקט בחוץ, ששמעתי את המחשבות של עצמי, בבירור וללא הפרעה.
תובנות.
רעיונות.
ידיעה ברורה מה אני רוצה לעשות.
ובגלל שלא היה שום דבר אחר שתפס לי רוחב פס בתודעה, וגם לא את הזמן, המרחק בין לשמוע את עצמי לבין ליישם מעולם לא היה קצר יותר.
התקופה הזאת הביאה את תהליך בהירות, שבכל פעם שאני רואה אותו אני בשוק מזה שאני יצרתי את המוצר המהמם הזה, שאין שום דבר דומה לו.
ואת תהליך CO2, שמצליח לגרום לי להיות גאה בעצמי (וגם מאתגר אותי) ברמות שלא ידעתי שאפשר.
ידעתי שאתגעגע לזמן הזה. לזרם הזה של היצירתיות ולזמן להגשים אותה.
והתגעגעתי אליו עוד לפני שהסגר נגמר, כשהעולם יצא מההלם ומצא ערוצים חזרה לחיי.
אם הייתי יכולה לקבל חודש שקט כזה פעם בשנה, בלי לגרור את כל העולם לקטסטרופה, הייתי לוקחת.
ועוד משהו חשוב שהסגר הזכיר לי, וטוב שכך: שאנחנו צריכים מעט מאוד, ושכמעט כלום לא מאוד חשוב.
לא רק שאפשר להסתדר עם הרבה פחות ממה שיש לנו, אלא שכל השאר לא רק שלא תמיד מוסיף אלא לפעמים ממש מפריע.
Body: כבר לא כזאת מתוקה
אם היה משהו מרגש, או לפחות מחדש, בהזיית החיים הקטנים שכפתה הקורונה, תוך חודשיים שלושה פג החידוש והתחיל המיאוס.
יותר מידי בית, ילדים, טלוויזיה, מטבח, ועייפות קשה, לא לומר תשישות מהחיים עצמם, שהיו ריקים כמו הפחמימות שמילאו אותם.
ובשלב הזה, ברגע מסויים, שלא יכולתי לסבול את עצמי ואת מנגנוני הפיצוי העצמי המקובלים, החלטתי להיפרד.
היום אני כבר בשלה לספר, שאחרי למעלה מ 48 שנות אהבה גדולה, סוכר ואני כבר לא.
שוקולד, גלידה, עוגיות מקרון, קינוח מארוויוז (תגידו תודה שאתם לא מכירים את האסון הקלורי המעולה הזה)… לכל אלה אמרתי ביי, אי שם בתחילת חודש יולי.
התלבטתי ממושכות לפני שהחלטתי להפסיק לצרוך סוכר מעובד. לא רציתי להיות "האישה הזאת": הבעייתית, הלא כייפית, לא זורמת, לא מפרגנת לעצמה, מונעת מעצמה. זאת שמסתכלת על אנשים שאוכלים, ונואמת לעצמה בלב שזה רע ונורא.
שנה קודם לכן כבר שיחקתי עם הקונספט ופרשתי. כאילו, את לא מספיק תיק עם הצליאק, עכשיו את גם לא נוגעת בעוגה ללא גלוטן שהכינו במיוחד בשבילך?
אז הכרזתי רק על חודש הפסקה. ואז המשכתי.
דיברתי על זה בהתחלה, ואז הפסקתי.
חברה איימה לפטר אותי אם אני מתכוונת להטיף ל"חיים בריאים". כי זה באמת קונספט מעיק. ובכלל, בימים בהם פחמימות ריקות נחשבות דרך פרגון עצמי מקובלת, ומכנסיים עם גומי, שלא לומר טריינינג, הם הטרנד החדש, כאילו שוב 1991 ומלחמת המפרץ. מאוד לא מקובל, מרגיז אפילו, לרצות לנשום בלג'ינס עם כפתור. בעיקר אם גם ככה ה BMI שלך תקין. ולדבר על זה? זה בכלל חוסר אהבה עצמית ומחליש את הזולת.
כל הקולות האלה הרעישו לי בראש.
הסכמתי להתחייב לחודש, רק כדי "להוכיח לעצמי שאני יכולה". חלילה שאני אהיה האישה הזאת, "שמונעת מעצמה".
עד שברגע של הארה הבנתי, שאני אוהבת את עצמי יותר משאוהבים אותי האנשים שחשוב להם שאפרגן לעצמי בסוכר.
להכניס לגוף שלי בקביעות משהו שגורם לי לתשישות, עושה לי חצ'קונים, מזיק לי בעוד כמה דרכים, ו-כן, גם משמין, זאת לא אהבה עצמית ולא פרגון. זה בדיוק ההיפך.
אז סוכר ואני נפרדנו לפני 6 חודשים. לא היה קל.
סוכר זו התמכרות, ולהפסיק זו גמילה. גם חצי שנה אחרי, עדיין. אני אוהבת שוקולד, ומתה על גלידה, וקצפת זה עונג צרוף. אבל וואלה, התחושה הזאת שאני יכולה להתעלות מעל, מפרגנת לי הרבה יותר. ועל כך אני לגמרי מודה.
Soul: כשאת אומרת "הכל בסדר", למה את מתכוונת?
בכל פעם שאני אומרת "הכל בסדר", אני גם צודקת וגם משקרת. הכל בסדר והכל כל כך, כל כך, לא בסדר.
כבר חודשים ארוכים שאני, ועוד הרבה אנשים שאני מכירה, סובלים ממגיפה, שאני קוראת לה: תסמונת הלב הסדוק.
בכל פעם שאני הולכת ברחוב, עוברת עוד בית קפה שפעם ישבתי בו כל הזמן ועכשיו הוא סגור – סדק.
ליד כל חנות ריקה, ובה מוכרת עם הבעה ריקה ומיואשת – סדק. אווירת הקריסמס דה לה שמאטה – סדק.
ואלה הקטנים. אלה רק גורמים לי להרגיש שנגמר לי האוויר מאחורי המסיכה.
יש את הפוסטים המיואשים. הכתבות על העסקים שנסגרו. על הסטודנטים שאין להם עבודה, וגם לא תהיה. החברים של הילדים, שזמינים 24/7 למשחק אונליין. ילדים בתיכון ובחטיבה, שהחיים שלהם אולי קלים ונעימים עכשיו. אבל מה יהיה אחר כך? סדק. לפעמים גם הצלעות שלי קורסות קצת פנימה.
ובסוף יש את הבור שאני לא מעיזה להציץ אליו, אבל לפעמים נופלת בו.
עוד יום הולדת לאחיינית. עוד ארוחת חג. עוד סופ"ש ילדים אצל סבא וסבתא. עוד משהו עם כולם, בלעדנו.
סדקים שרוב הזמן הם פס דק, אבל מידי פעם אני מגלה שהם לא מחזיקים מים.
עד פברואר הייתי מדביקה את הסדקים האלה ארבע פעמים בשנה. שבועות מרוכזים של חיבוקים שמחברים את כל החלקים בחזרה.
אבל הפעם האחרונה בה חיבקתי את המשפחה שלי היתה לפני 11 חודשים.
אני חיה במשבצת. ועם כל הכבוד לכך שהמשבצת שלי גדולה משמעותית מהמשבצת של רובכם, רוב מי שחשוב לי נמצא מחוץ לה.
אם אני רוצה, או צריכה, או חייבת, להגיע לארץ מחר בבוקר ולהיות שם בשביל מישהו, אני לא יכולה.
תסמונת הלב הסדוק היא מחלה כרונית. לפעמים אני מתעוררת ישר לתוכה, לפעמים היא מחכה.
ואז, ברגע שבו אני הכי מאושרת, היא מתעוררת. מפריעה ללב שלי להתרחב עוד. כי הסדקים, הפסים הדקים, יכולים בכל רגע להפוך לשבר.
אני גם די בטוחה שזה לא רק הלב שלי, שנסדק. לא רק הנשמה שלי, שסדוקה.
יש איזה סדק קולקטיבי. פצע גדול, אנושי ופועם. וחשוב שנכיר בו, וניתן לו מקום, ולא ננסה מהר מהר להדביק אותו ולהחזיר את המצב לקדמותו.
ואני אתן ללאונרד כהן להסביר למה:
Ring the bells that still can ring, Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything, That's how the light gets in
מי ייתן והשנה הקרובה תכניס הרבה אור לחיינו, דרך הסדקים, ולא רק מהם.
אמן.