המסע אל הפוקוס האבוד – חלק ב': 5 דפוסי חשיבה מחריבי פוקוס, ואסטרטגיות להתגבר עליהם

תובנות מתהליך חקר עצמי, שבמהלכו גיליתי איך דפוסי החשיבה שלי הרחיקו ממני את הסיכוי להיכנס לפוקוס, וגם - האסטרטגיות שעזרו לי לשבור את התבנית ולהצליח לעבוד לפרקי זמן יותר ויותר ממושכים.

שיתוף

החלק הראשון עסק בתגלית ה(מאוד) מאוחרת שיש לי הפרעת קשב וריכוז, ושאני לא סתם עצלנית.
התובנות שאני עומדת לשתף בחלק הזה הן תוצאת תהליך חקר עצמי, שהחל בלשים לב למה שאני עושה, להבין את תהליך החשיבה שקדם לכך ואז לפעול אחרת ולראות אם זה תורם לי לפוקוס.

אבל תשמעו קטע. בכל פעם שגיליתי משהו שעובד, זה לא היה באמת חדש. זה תמיד היה משהו שכבר עשיתי וכבר עבד בעבר. משהו שהיה לי מול העיניים.
המחסום שהפריע לי לזהות זאת עד כה הם דפוסי החשיבה הישנים: אמונות מגבילות לגבי מה שאפשרי ולא אפשרי, או נכון ולא נכון.
ולכן, אני מאוד מאוד ממליצה, אם תוך כדי קריאה אתן מזדהות עם האמונות המגבילות שאני חולקת, או שצפות ועולות לכן מחשבות משלכן לגבי מה שאפשרי ולא אפשרי עבורכן, שימו לב. אפילו תרשמו את המחשבות האלה, כדי שתוכלו למצוא את הדרך שלכן להיפרד מהן.

קבלו אותם – 

דפוסי החשיבה שעמדו בדרכי אל הפוקוס, והאסטרטגיות שעזרו לי להיפרד מהן:

1. פעם הייתי בטוחה ש"יש ימים עם פוקוס ויש ימים בלי. ככה זה."
אני ממש זוכרת את עצמי אומרת את זה, משוכנעת שאני ביום בלי פוקוס והיום אבוד.
כל כך הרבה פעמים תכננתי לשבת לעבוד, לכתוב, לעשות משימות בירוקרטיות, וכשהבנתי שקמתי לא מפוקסת שחררתי, העברתי יום בלי שום תוצאה מוגדרת, בתקווה שמחר אהיה יותר מפוקסת.

ובכן, מתברר שפוקוס לא עובד בקפסולות של 24 שעות…
אפשר לקום בתחושה לא מפוקסת, ושזה ישתנה במהלך היום. אפילו זמן קצר אחר כך.
איך עליתי על זה? בוקר אחד, כשהתעוררתי מוקדם מידי מהתקף חרדה (שהתפתח למחשבות על איך שוב אני הולכת להיות מחוקה מעייפות כל היום ולא אצליח לעשות כלום), שלפתי את עצמי להליכה נמרצת בחוץ. חזרתי מפוקסת ומלאת השראה, ולא יכולתי לחכות שבני הבית יצאו כבר כדי שאוכל להתחיל  לעבוד.
אחרי שראיתי כי טוב, חזרתי על התרגול הנ"ל כמה פעמים והבנתי שזה לא אירוע חד פעמי מקרי, התחלתי להשתמש בהליכות בוקר כמחולל קבוע לפוקוס.
מאז גיליתי עוד דרכים יעילות להשיג פוקוס ביום שזה לא קורה מעצמו (תמשיכו לקרוא, יש עוד 4 סעיפים), אבל פעילות גופנית נשארה הדרך המועדפת עלי. להניע את הגוף, ואם אפשר – בשילוב אוויר צח. אפילו בימים שאני מרגישה שאין לי את זה בכלל, כל מה שאני צריכה זה לשים אוזניות ולצאת להליכה עם ספר אודיו או פודקאסט מעוררי מחשבה. אחרי 20-30 דקות אני חוזרת עם אנרגיות גבוהות יותר ומוח רתום למשימה. אגב, ביקור בחדר כושר עושה את אותה עבודה, וחברות שעושות פילאטיס ויוגה מדווחות שזה עובד להן גם.

אז נכון, יש רגעים שהרבה יותר קל לוותר. להגיד "היום לא" וזהו.
אבל היום אני לגמרי מאמינה שזאת בחירה שלי. אני יכולה לוותר מראש על כל היום לפי איך שהוא מתחיל, או שאני יכולה להחליט לעשות פעולות שיגרמו לי להרגיש אחרת.

 

2. פעם הייתי משוכנעת ש"פוקוס זה משהו שקורה מעצמו"
אין דבר יותר מבאס מלהתיישב לעבוד עם אנרגיה גבוהה ומוטיבציה לעבוד, להרגיש שיש המון – יותר מידי – דברים שמחכים שאעשה אותם ואז לא להצליח להתפקס על אף משימה, לא להצליח לתפוס קצה של משהו, כדי להתחיל.
כל כך הרבה פעמים הרגשתי ככה, והאמת היא שעד היום התחושה תופסת אותי לפחות פעם בשבוע.
לשמחתי, היום אני יודעת להתמודד איתה ביעילות. וברוב הימים – למנוע אותה מראש, בדרך שאני עומדת לחלוק אתכן כאן.

כדי שחץ יפגע במטרה הוא צריך… מטרה. וכדי שהוא יפגע במרכז המטרה? דרושה נקודה שאפשר להתפקס אליה.
באופן די דומה אפשר לייצר פוקוס בעבודה: לדעת מראש על מה אנחנו הולכות לעבוד, ומה התוצר הספציפי שנרצה לייצר בזמן הנתון שיש לנו.
תחשבו לרגע, מתי לדעתכן יותר קל לדעת מה לעשות: כשיש טו-דו ליסט ארוכה של 20 סעיפים שונים, או כשיש משימה אחת?
ומתי קל יותר לכתוב: כשנתיישב בכוונה כללית לכתוב (פוסט, אימייל, מאמר), או כשנתיישב עם ידיעה על איזה נושא נכתוב ומה חשוב לומר בעניין?
לכן, כשאני רוצה להתפקס, במקום להגיע עם רשימת משימות ארוכה ומעורפלת, אני מכינה לעצמי משימה ספציפית שמותאמת לזמן שיש לי לבצע אותה.
ואם אני לא עושה את זה? או שאני תופסת את עצמי מייד בהתחלה ומחליטה עם עצמי על מה אני הולכת לעבוד ומה התוצאה הרצויה, או ש… סיכוי נמוך שמשהו יקרה.
אני מבינה היום שאם אני רוצה פוקוס, אני צריכה לסמן את הנקודה לפני שאני מכוונת.
(אגב, כתבתי על הנושא בפירוט רב בפוסט הזה, בעיקר בסעיף 2 – פירוק למשימות.)

 

3. פעם ציפיתי מעצמי "להיות מפוקסת יום שלם ברציפות"
במשך שנים ציפיתי מהיום שלי להתנהל כאילו אני עדיין תלמידה בבית ספר: לפי מערכת שעות מתוקתקת. קוביות קוביות, כמו קיר לגו, לכל שעה יש ייעוד. ככה לימדו אותי בבית הספר, כך זה עבד בתואר, ואז כשהייתי שכירה. כשהפכתי לאמא, מערכת השעות שלי התרחבה גם לאחה"צ.
הכי הגיוני, או כך לפחות חשבתי, לצפות לאותו הדבר מעצמי גם כעצמאית.
אז עבדתי עם מערכת שעות. בקוביות הריקות שבין פגישות שיבצתי משימות של עצמאית – כתיבה, ניהול ותפעול. ואז, בשעה היעודה, לא עשיתי אותן

האמת? אף פעם, מעולם, גם לא בימים בהם אני הכי ממוקדת, לא הצלחתי לעבוד ככה. והדבר גרם לי לתסכול מתמשך. 
מתישהו השלמתי בצער עם העובדה שאני חייבת זמני בטלה במהלך היום. זה התאים לאמונה שאני עצלנית, מילים שנאמרו לי תכופות בילדות והפכו לחלק מהזהות שלי.אבל לאחרונה למדתי שרוב המוחות לא בנויים לזה. זו לא אני שפגומה, אלא שזאת פשוט פיקציה.
על כל שעת עבודה מרוכזת דרושה למוח בממוצע שעת הפסקה מעבודה, כדי "להתאושש" ולנקות את רוחב הפס המוחי.
אני כן יכולה להתרכז שעתיים ברצף, או אפילו שלוש (עם הרבה מים וקפה). אבל אחר כך כדאי מאוד שיהיו לי שעתיים-שלוש בהן לא נדרש ממני שום פוקוס.
לדוגמא, בפגישות עם לקוחות ובמפגשי קבוצות אני צריכה להיות מאוד מאוד מרוכזת, לכן בימים של לקוחות אני לא מצפה מעצמי גם לייצר תוכן, לעסוק בפיתוח עסקי או להתמודד עם מערכות מורכבות.
האידיאל מבחינתי הוא לעבוד שעה וחצי, לקחת לפחות שעה הפסקה, ואז לראות מה קורה. מזל שאני עצמאית ואף אחד לא מצפה לקבל ממני תפוקה על כל דקה במשרד.היום ברור לי ששני בלוקים של שעה וחצי זה הספק ריאלי ליום עבודה, ושלושה בלוקים כאלה זה מעל ומעבר לציפיות.
דיסקליימר: כן, יש אנשים שיש להם יותר פוקוס מזה ליום. כן יש ימים שיש לי יותר פוקוס מזה. אבל אם אני אצפה מעצמי ליותר מזה בקביעות, אני אתאכזב מעצמי בקביעות.

4. במקביל, האמנתי ש"פוקוס זה עניין רגעי, של כמה דקות בכל פעם".
לאחרונה השתתפתי בסמינר של אוליבר ברקמן, גורו היעילות הטרנדי והסופר שכתב את "4000 שבועות" הנהדר.
בסמינר, הוא דיבר על כך שאפשר להתקדם משמעותית גם אם כל מה שיש זה 10 דקות, פעם ביום. בד"כ אני מאוד מסכימה איתו (עד רמה שמשעמם לי בסמינרים שלו כי הוא לא מחדש לי כלום…), אבל עם האמירה הזאת ממש לא יכולתי להסכים.
והסיבה שלא הסכמתי היא שניסיתי את זה לאורך זמן וזה לא עבד לי.בשיאו של חוסר הפוקוס שלי, גם אם היו לי שעתיים ויותר לעבוד, ממילא לא הצלחתי לשבת יותר מ 10 דקות ברצף. גם אם הייתי מצליחה להתרכז, הייתי נשלפת משם תוך 10 דקות בעקבות הסחה מבחוץ או מבפנים. כך שאפשר בהחלט לומר שהימים שלי היו סדרה של 10 דקות פוקוס… וזה לא הביא אותי רחוק. למעשה, זה היה מתסכל.
בכל פעם שהתיישבתי הרגשתי כאילו אני מתחילה כמעט מהתחלה.
לא זכרתי איפה השארתי את הדברים ומה הדבר הבא שאני צריכה לעשות. לא הצלחתי להתחבר לקוי מחשבה קודמים. דברים שנראו לי ברורים רק יום קודם איבדו את בהירותם. בכל פעם הלכתי צעד אחורה וצעד הצידה לפני שהצלחתי גם לנוע קדימה והתקשיתי מאוד להשלים משימות.

היום אני מבינה למה:
א. ראשית, כדי להיות מפוקסת ב 10 דקות שיש, דרושה בהירות מאוד גבוהה.
לשם כך יש צורך בהתארגנות מוקדמת: אני צריכה לדעת בדיוק איפה עזבתי את העניינים, ולאן אני רוצה להגיע. ואז, לסיים בלהשאיר את העבודה מאורגנת ומוכנה למבזק ה 10-דקות-פוקוס הבא.
ב. שנית, כשפרק הזמן המוקדש לפוקוס קצר, אנחנו מפסידות את השלב העמוק שלו – ה Flow.

בפלואו, התחושה היא שהחשיבה, היצירה, הרעיונות, זורמים דרכנו מעצמם ללא כל מאמץ. כמעט כאילו גורם שמימי כלשהו משגר אותם אלינו ולא המוח שלנו הוא שהוגה אותם. אפשר לעוף קדימה בקפיצות קוואנטיות, כשהמודע המסיח והשיפוטי לא מפריע.אפשר לחשוב על כך כמו נהיגה על כביש מהיר לעומת נהיגה קצרה בעיר.
פלואו הוא כביש מהיר: המוח במצב שיוט, מפעילים קרוז קונטרול ונהנים מהדרך.
לעומת זאת, בנסיעה עירונית במהירות מוגבלת, בין האצה לבלימה וחוזר חלילה, אני מאבדת מהירות ושורפת יותר אנרגיה על הרבה פחות דרך.
כלומר, גם אם אספתי 10 דקות ועוד 10 דקות וכן הלאה לשישים דקות, התקדמתי הרבה פחות מאשר בשעה מרוכזת אחת רצופה.
היום ברור לי שפוקוס מצריך זמן, ואני מקפידה לאפשר בלוקים של שעה לפחות לעבודת עומק על דבר אחד בכל פעם.

 

5. פעם חשבתי ש"לפוקוס לא אמור לשנות איפה אני עובדת"
בביתנו בישראל היה לי משרד אמיתי. חדר, עם פינת ישיבה לפגישות, עם שולחן עבודה, עם מסך ועם דלת!
כשעברנו לגור בפריז "איבדתי" את המשרד. לא היה יותר חלל בבית שהוא רק שלי.
ידעתי שזה הולך לקרות עוד לפני שעברנו, וחשבתי על כך שאני מאבדת את הקליניקה, את המשרד בו אני מארחת לקוחות. לא חשבתי שזה ישנה משהו לעבודה שלי עם עצמי. הרי אני ממילא עובדת על לפטופ. אז מה זה משנה אם הוא יושב על השולחן במשרד שלי או על שולחן בבית קפה, במטבח, או בפינת הסלון? אבל מתברר שזה כן משנה.
מה שהביא אותי לתגלית הכי מפתיעה שהיתה לי בעניין פוקוס: פוקוס הוא לא עניין אקראי. הוא הרגל, או ליתר דיוק – רוטינה.

רוטינה היא רצף הרגלים, שמבוצעים בסדר קבוע, כשכל הרגל משמש כטריגר מתניע להרגל שבא אחריו.
כמו הרצף של תחילת הנסיעה, שמתחיל בכניסה לאוטו והתארגנות בכיסא ומסתיים בהתנעה של המכונית, כך היה לי רצף פעולות קבועות, שהאחרונה שבהן התניעה את הפוקוס שלי.
כשעזבתי את המשרד שלי כל השרשרת הזאת השתבשה. ולא השכלתי ליצור רוטינה חדשה במקומה.במשך חודשים נדדתי בין מיקומים שונים בבית, לעיתים אפילו מיקומים שונים באותו החדר, עד שמצאתי את עצמי (על הפינה השמאלית של שולחן האוכל).
ואז הגיעה הקורונה והשולחן נתפס ע"י ילדי בתי הספר, ועברתי לחדר השינה. ואז הבנתי שלא בא לי לעבוד משם וקניתי שולחן ייעודי לפינת הסלון, שלא היה לי נוח. ואז חזרתי לשולחן האוכל… ובכל פעם שנדדתי ממקום למקום כדי לעבוד, שילמתי על כך מחיר בפוקוס.

מסיבה זו, עכשיו, למרות שיש 8 חודשים בשנה חדר פנוי בבית, אני מעדיפה להישאר במקום הקבוע שלי. ורצוי מאוד גם בשעות הקבועות.
קצת לפני 9 בבוקר אני מכניסה את הקפסולה למכונה, מניחה ספל (גם הוא קבוע) שיקלוט את הקפה ומסמנת למוח שלי: למקומות, היכון – אתה הולך לעשות עבודת פוקוס.
הרוטינה הזו היא שלב חשוב שלא כדאי לדלג עליו. כמו ללבוש את בגדי הספורט לפני שיוצאים למכון. או להתקלח ולצחצח שיניים לפני שהולכים לישון. ההכנה ל…
אולי אפשר בלי, אבל למה בעצם? מדובר ברצף קצר של 2 דקות שמביא אותי הרבה יותר מגוייסת ומוכנה למשימה.
כשההכנה הזאת מתרחשת בכל פעם באותה השעה, ומסתיימת באותו המקום, הרבה יותר קל למה שאני מצפה שיקרה אחר כך, פשוט לקרות.

היו עוד (דפוסי חשיבה…), אבל אני עוצרת כאן, בנקודה המשמעותית ביותר: הדבר החשוב ביותר כדי להשיג פוקוס בקביעות הוא להתחיל לתרגל אותו.
לא לחכות שהוא יבוא אליך, לא לצפות שיקרה מעצמו ולא שימצא אותך איפה שלא תהיי.
אלא להתייצב. To Show Up. בקביעות.
כשמתרגלים פוקוס לאורך זמן ובהתמדה, הוא דווקא מוכן להיות יותר גמיש, להפתיע ולמצוא אותך בשעות ומקומות בלתי שגרתיים.
פתאום מגלים, שכשהתרגלנו להתפקס כל שלישי וחמישי בבוקר, אז יש איזו אנרגיה יצירתית שנבנית לקראת ומחכה שיעבדו איתה. שאם נעשה את זה בקביעות, אז גם אם מידי פעם נעבוד ממקום אחר, בשעה אחרת, זה עדיין קורה.
כשהשריר של הפוקוס כבר קיים, הוא זמין ואפשר להשתמש בו. יאללה, למקומות, היכון, פוקוס.

 

אז בואו נסכם בקצרה את מה הסברתי פה למעלה:

  1. במקום להניח ש"יש ימים עם פוקוס ויש ימים בלי", ולוותר מראש על יום שלם לפי איך שהוא התחיל, נזכור שיש לנו ברירה ונבחר לעשות פעולות שיגרמו לנו להרגיש אחרת.
  2. במקום לצפות ש"הפוקוס יקרה מעצמו", נחליט מראש, לפני שננסה לעשות משהו, על מה אנחנו הולכות לעבוד ומה התוצאה הרצויה.
  3. במקום לדרוש מעצמנו "להיות בפוקוס יום שלם ברציפות", נזכור שהמוח זקוק לזמן מנוחה והתאוששות מקביל לזמן העבודה ונתכנן את הזמן שלנו בהתאם.
  4. במקום לאפשר רק "כמה דקות פוקוס בכל פעם", נאפשר לעצמנו הזדמנויות לעבודת עומק, של שעה לפחות בכל פעם.
  5. במקום לנסות "להתפקס מתי ואיפה שיוצא", בכל פעם במקום אחר ובזמן אחר, נייצר רוטינות קבועות לתחילת העבודה שלנו ולזמן העבודה עצמה.

אם גם אתן נאבקות בקשיי פוקוס, ויש לכן סט של אמונות, מחשבות, שמסביר לכן מה לא אפשרי עבורכן ולמה,
אני מקווה שפגשתן לפחות אחת מהן פה בפוסט, ושתאמצו את אסטרטגית החשיבה שהצעתי במקומה.
ומאוד מסקרן אותי לשמוע על אסטרטגיות חשיבה ופעולה, מגבילות או מקדמות, שיש לכן בעניין פוקוס.
שתפו אותי, בבקשה ❤️

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה שנרשמת, שימחת אותי. ניפגש אצלך באינבוקס.
דילוג לתוכן