צריך או לא צריך (לעבוד קשה בשביל כסף)?

כל ההתרחשויות המתוארות בפוסט הזה קרו באמת.

* * * * *
האירוע: הרצאת "Money Talk" ביום עיון במכללה לעיצוב.
הקהל: כ- 100 נשים מתחומי עיצוב מגוונים.
בסיום ההרצאה תופסת אותי אחת המשתתפות.
"מה שאני מכירה כל חיי, זה אנשים שעובדים קשה בשביל הכסף. ההורים שלי עבדו קשה לפרנסתם, בעלי עבד קשה עד יום מותו ואני עובדת קשה כל חיי. כל מי שאני מכירה עובד קשה. ואת אומרת שאני עובדת קשה בגלל אמונה שצריך לעבוד קשה בשביל להרוויח כסף? אני מאמינה שצריך לעבוד קשה כי זאת המציאות."
הסתכלתי עליה – אישה בת 60 פלוס, מטופחת מאוד, לבושה יקר. מאוד בולטת בקרב קהל של סטודנטיות. אני זוכרת ששמתי לב אליה כבר במהלך ההרצאה וחשבתי שהיא אחת מהסגל.
"זה בסדר אם אשאל אותך במה את עוסקת?" בדקתי.
"אני אמנית ואוצרת אומנות".
"וזאת עבודה קשה?" אני תוהה באמת.
"מאוד. מאוד."
אני מודה שהסטריאוטיפים שלי מאוד הקשו עלי. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהיא כנראה אמנית מאוד מצליחה, או שבעלה ז"ל עבד מספיק קשה עד שנפטר.
" את בטח מכירה מישהו שלא עובד קשה לפרנסתו, או שמרוויח כסף שלא מעבודה." שאלתי.
"לא, אין דבר כזה. לא."
"מישהו שמשקיע במניות, למשל."
"לא." היא עונה מייד בתקיפות.
"אני מכירה!" לשיחה מתפרצת סטודנטית צעירה. "יש לי חבר שיש לו נדל"ן בארצות הברית והוא מקבל כל חודש 8,000$ שכר דירה בלי לעבוד."
האישה לא מתרשמת. "לי יש 7 דירות שאני משכירה. זאת עבודה מאוד קשה."
"את מרוויחה שכר דירה מ- 7 דירות, וזאת עבודה קשה?" אני תוהה. הסטודנטית שלידי מתחילה לצחוק.
אבל האישה רצינית לחלוטין. "את יודעת כמה קשה למצוא שוכרים טובים?"
אני מחייכת. האישה מסתכלת עלי בציפייה. היא, על 7 הדירות שהיא עובדת קשה להשכיר, עדיין מצפה שאוכיח לה שלא חייבים לעבוד קשה.
"תגידי", אני שואלת אותה, "יכול להיות שיותר משאת מאמינה שחייבים לעבוד קשה בשביל הכסף את מאמינה שהחיים קשים?"
"בהחלט " היא עונה. "החיים מאוד קשים. אבל זאת לא אמונה. זאת המציאות."

* * * * *
האירוע: הרצאת "Money Talk" בבית ספר למקצועות הרפואה.
הקהל: אחיות מוסמכות, סטודנטיות לתואר שני בסיעוד.
"את אומרת, שאני עובדת קשה בגלל שיש לי אמונה שצריך לעבוד קשה בשביל הכסף.
ואם אני אחליט שאני לא מאמינה יותר שצריך לעבוד קשה, אז אני לא אעבוד קשה?
מה, כאילו לא יהיה לי קשה יותר לעמוד 12 שעות על הרגליים? לא יהיה קשה לעשות משמרת לילה? לא יהיה קשה לשמוע ילד צורח כשאני מחליפה לו תחבושות?"
אני מקשיבה לה ומרגישה איך כל מה שאני יודעת קורס בתוכי.
הרי היכולת שלי, שלנו, של מי שיבחר בכך, לא לעבוד קשה, תלויה בכך שיהיו אנשים אחרים שיעבדו קשה. אנשים שיעשו את כל אותן מלאכות לא נעימות, מתישות, קשות, שמישהו צריך לעשות כדי שאנחנו נוכל את החיים שאנחנו רוצים לחיות.
קול קטן בפנים אומר לי שאני לא מבינה כלום. שאני עצלנית, שטחית ומתנשאת ואיך בכלל אני חושבת שיש לי זכות ללמד משהו את האישה הזאת, שבכל יום עבודה שלה עושה יותר חסד משאעשה אני בחיים שלמים.
"למה החלטת להיות אחות?" אני שואלת אותה. "את זוכרת מה גרם לך לבחור במקצוע הזה?"
היא זוכרת. בילדותה היתה מאושפזת, ימים ארוכים לבד בבית חולים כשההורים שלה עבדו.
היא זוכרת את האחיות שטיפלו בה, דאגו שהיא לא תרגיש לבד. ואחות אחת במיוחד שהיתה המלאך השומר שלה, דמות נערצת ומודל לחיקוי, שאמרה לה כל הזמן כמה היא מקסימה, מיוחדת וגיבורה.
היא החליטה שהיא רוצה להיות כמוה, ובחרה לטפל בילדים חולים ופצועים ולהפוך את האשפוז שלהם לחוויה חיובית, מעצבת ומעצימה.
ואז היא מבינה לבד.
"אני נשארת בעבודה הזאת למרות שזאת עבודה קשה. לא בגלל. כבר מזמן יכולתי לעבור למחלקה יותר קלה, או להפסיק לעשות משמרות."
לפני שנבחר להאמין שלא חייבים לעבוד קשה בשביל הכסף, אנחנו חייבים להאמין שיש לנו אפשרויות.
ושאנחנו בוחרים את מה שאנחנו עושים, בגלל שיש לנו סיבה מספיק טובה.
אם הבחירה היא בגלל ש"צריך לעבוד קשה", אז לא חשוב מה שנעשה העיקר שנעבוד קשה.
אם זו הבחירה שלנו כי זה מה שאנחנו רוצים לעשות, זה מה שאנחנו אוהבים לעשות, זאת השליחות שלנו, אז נבחר לעשות אותה גם כשצריך לעבוד קשה עבורה, למרות שיש לנו אפשרויות אחרות.

* * * * *

האירוע: סדנת "Money Issues" לקבוצת בעלות עסקים מקומית.
הקהל: נשים עצמאיות ממקצועות מגוונים.
"צריך לעבוד קשה. כן!" מתריסה מולי אחת המשתתפות. "ככה חינכו אותנו בבית וככה אני מלמדת את הילדים שלי. אנחנו עובדים קשה בשביל הכסף. אתה רוצה משהו? תעבוד קשה, תתאמץ, תרוויח את זה. בעיני אנשים שעובדים קשה זה אנשים עם ערכים טובים."
לפני שאני מספיקה להגיב, קמות עליה חלק מהמשתתפות האחרות.
"למה את קוראת לעבוד קשה?" שואלת מישהי.
"לעבוד קשה זה לעבוד. לצאת לעבודה ולחזור עייף ומלוכלך כי עבדת. לא לשבת בבתי קפה בפגישות, לפרסם תמונות בפייסבוק וללכת לסדנאות."
בשלב הזה חצי מהמשתתפות בערך לוקחות את זה באופן אישי. אחת נעלבת בגלל שהיא עובדת בבתי קפה ומעלה תמונות לפייסבוק. אחרת נעלבת כי בעלה ברוקר ועובד בבית מהמחשב ולא מתלכלך. אפילו אני שוקלת להיעלב בגלל העניין של הסדנאות, אבל אז אני נזכרת שאני לא עובדת קשה במיוחד, לפחות לא לפי הסטנדרטים של עצמי.
העליהום לא מרפה את ידיה של המתריסה.
"מגיל 12 לא לקחתי שקל מאף אחד. אני לא מעקמת את האף על עבודה, על שעות, על תנאים. ובגלל זה כשאחרות יושבות בבית בלי לקוחות ומתבכיינות שאין עבודה ואין כסף, אצלי תודה לאל אין דבר כזה."
"תשמעי, נשמע לי שאת מאוד חרוצה, ושיש לך מוסר עבודה גבוה" אני אומרת והיא מהנהנת. "ואני מסכימה שלא לפחד מעבודה קשה זה ערך שמועיל בחיים" היא ממשיכה להנהן ואני ממשיכה לרתום אותה לקראת הדבר הבא שאני רוצה לומר. "ויחד עם זה, אם יש לך חוק שאומר ש"להרוויח כסף" = "לעבוד קשה", מה הסיכוי שתזהי הזדמנויות להרוויח כסף בלי לעבוד קשה? או שהילדים שלך ילמדו שאפשר להרוויח כסף גם לא מעבודה קשה?"
היא מסתכלת עלי בריכוז, ממש אפשר לראות את הגלגלים זזים בראש. ואללה. נראה לי שהצלחתי להגיע אליה.
אחרי כמה שניות של שתיקה אני משאירה אותה עם המחשבות ממשיכה בהרצאה. ופתאום היא עוצרת אותי.
"הבנתי אותך. אפשר לא לעבוד קשה בשביל כסף. מה במקום?"
אני כל כך מופתעת שאני מבקשת ממנה לחזור על השאלה.
"איזה חוק את מציעה במקום? איזה חוק לך יש כדי להרוויח כסף?"
אני מחייכת. מה הסיכוי שהיא תזרום איתי עכשיו על "אני מגנט לכסף"? אני מחליטה לתת לה לחוקק את החוקים שלה בעצמה.
"מה חשוב לך?" אני שואלת ופותחת את השאלה לכל הקבוצה. המשפטים מתחילים להיזרק לחלל:
"צריך לאהוב את העבודה"
"צריך לעבוד עם אנשים נחמדים שמכבדים אותך"
"חשוב להרוויח טוב מהעבודה"
אני מציעה את "כסף קל הוא כסף טוב" ומישהי מכריזה בהתלהבות – "זה! זה החוק החדש שלי!"
בסוף הסדנה אני מעלה שקפי רעיונות לאמונות חדשות ומעצימות. אני רואה אותה מצלמת את כל המסכים, למרות שהבטחתי לשלוח את השקפים.
כעבור כמה ימים אני מקבלת ממנה מייל.
אחרי הסדנה היא קצת התקשתה להסביר לבעלה את עניין האמונות המגבילות, ולכן עשתה איתו את התרגול מתוך חוברת העבודה של הסדנה, כדי לעזור לו להבין את ההשפעה של "צריך לעבוד קשה בשביל כסף" על החיים שלו.
הם החליטו ביחד להפסיק להגיד לילדים "צריך לעבוד קשה בשביל כסף".
היא לקחה את כל הרעיונות שהצעתי לאמונות חדשות, כתבה אותם ותלתה על הראי באמבטיה. אפילו צירפה תמונה.
כשראיתי את המשפט הראשון התחלתי לבכות.

רוב הזמן אני עושה את מה שאני עושה פשוט כי אני נהנית מזה.
לפעמים, בדרך כלל בדיעבד, אחרי שהצלחתי לגעת ולהזיז משהו מאוד משמעותי, אני מרגישה שיש כאן שליחות. זאת היתה אחת הפעמים האלה.
בלי לעבוד קשה, ועם להרוויח על זה כסף.
תודה שיש לי הזכות.

תגובות