ותודה לי, שהבאתי אותי עד הלום | 2022

החיים הם דבר דינאמי. הסירקל אוף לייף מסתובב מהר יותר ויותר ככל שהזמן עובר. אני יודעת את זה, ובכל זאת נדהמת עד כמה.
ביומיום אני לא שמה לב לזה, רוב הזמן. אבל בסוף השנה, כשאני מתיישבת לכתוב את הסיכום, זה מכה בי במלוא העוצמה: כמה דברים השתנו בשנה שחלפה. ועד כמה השנה הזאת, כן גם זאת, לא דומה לקודמותיה.
מה שמבחין בין השנה הזאת לקודמות הוא, שהשינויים שקרו השנה היו, ברובם, סוג של צפויים. אנחנו חיים בידיעה (ובחרדה) שהדברים האלה יקרו, שהיום הזה יגיע, מתישהו. אמנם לא יכולנו למקם את הרגע על לוח השנה ולומר – זה היום שבו זה יקרה, ועם זאת מדובר בחוויות שכולם עוברים בסופו של דבר, שהם חלק מההתבגרות. ההתבגרות שלנו, של ההורים, של הילדים, של העסק.
אחת העצות החכמות שמסתובבות ברשת היא "Don't grow up! Its a trap".
מה אגיד לכם, יש שנים שאני יותר מסכימה.

עד שנתראה שוב.

בפברואר נפרדנו מאבא של אמיר, שמוליק.
נפרדנו הרבה פעמים מהרבה אנשים, אבל תמיד זה "עד שנתראה שוב". והפעם לא יהיה שוב.
זה משהו שחושבים עליו, כשעושים רילוקיישן, "מה יקרה אם…". וזה תמיד נמצא בפינה קטנה וחשוכה בתודעה, שמשתדלים לא להגיע אליה.
בתקופת הקורונה, כשאי אפשר היה להגיע ארצה, חשבתי על כך ביתר שאת. כל תרחישי האימה.
אבל לדעת שמשהו עלול לקרות לא אומר שנהיה מוכנים לקראתו. זה שיש זמן להתכונן לא אומר שברגע האמת יהיה קל. אי אפשר להתאמן לפרידה מהורה. מסבא. מראש משפחה. מהאיש שליווה חצי מחיי הבוגרים.
התקופה שקדמה לרגע הזה היתה מורכבת, בלשון המעטה. הפער בין השיגרה הכמעט בלתי מופרעת שלנו פה לבין האירוע הקשה שמתחולל בארץ היה בלתי נתפס.
חיינו על הקצה, תרתי משמע, במשך מספר חודשים. עשינו תכניות בידיעה שהן יכולות להתבטל כל רגע, מה שבדרך כלל קרה. חופשות קיץ וחגים התבטלו כשברגע האחרון אמיר נסע לארץ ללוות את ההורים שלו בעוד חתיכה מהמסע הנוראי שהם עברו. ואני נשארתי בבית עם הילדים ועם תחושת אשמה על שבכלל היו לנו תכניות וכוונות.
באותה התקופה אמרו לי לא מעט פעמים "זה בטח הרבה יותר קשה לכם, כי אתם רחוקים".
גם אז, וגם היום, בפרספקטיבה של כמעט שנה, אני לא מסכימה. הרבה יותר קשה למי שנמצא שם כל הזמן, שאין לו שיגרה להסיח את עצמו בתוכה ואין לו אפשרות להפוגה מהכאב והצער.

שמוליק (שמואל) לפיד היה אדם נדיר. לא עושים כאלה יותר. אבא דומיננטי, גם בנוכחותו וגם במודל שהציב. סבא אוהב. אדם משכיל, יסודי ובלתי מתפשר, בעל חוש הומור דק וגם מענטש.
כשלמדתי לתואר שני, הוא היה בודק מה למדתי ומוודא שאני מוכנה לבחינות. תכלס הוא היה האדם היחיד שהתעניין בלימודים שלי… כולל אני. זה היה מלחיץ, אבל גם מדרבן.
פעמיים בחיי עבדתי במקומות עבודה שהוא בנה בהם קריירות. תחילה בשירותי בריאות כללית ואחר כך בשירות המדינה. פגשתי אנשים שעבדו איתו שנים, וברגע שגילו שאני כלתו של שמואל לפיד, העניקו לי יחס של כבוד כאילו אני הנסיכה מויילס, מתוך הערכה ואהבה אל האיש שהוא.
שמוליק היה אהוב ומוערך ע"י כל אלה שזכו להכירו. ואני בהחלט אחת מהן. יהי זכרו ברוך.

עוף, גוזל. ותחזור מהר.

את חודשי האבל הראשונים ליווה צל גדול נוסף.
ידעתי שבסוף אוגוסט דור יעזוב את הבית לקולג' ביבשת אחרת, ואיך נאמר זאת בעדינות? זה לא בא לי טוב.
כל שאלה בנושא הציפה אותי, כל שיחה על הנושא הציפה אותי, כל פעם שהסתכלתי על דור זה הציף אותי, וכל פעם שניסיתי לדמיין את חיי מספטמבר זה הציף אותי.
המצב הרגשי הקבוע שלי היה: בלתי יציב.
ככל שהתקרב המועד הפכתי לפקעת עצבים ודמעות. הגבתי לסטרס כמו דמות כתובה רע בסרט סוג ג', עם מגוון תופעות לוואי קלישאתיות. בשלב מסויים רק רציתי להיות אחרי, כדי שאוכל להתחיל להתמודד עם הסרטים הגרועים שרצו לי בראש. חששתי מעוד גל מגיפה שכולא כל אחד מאיתנו ביבשת אחרת ומפריד אותנו לתקופה בלתי ידועה. דאגתי שיהיה לו קשה רגשית. ופחדתי גם מהאופציה החלופית, שהוא "יעלם לי", שלא אצליח לדבר איתו ולא אדע מה קורה.
(כמו כן: שהילד לא יחליף מצעים, לא יהיו לו תחתונים נקיים והוא ייזון מראמן נמס בכוס בלבד. אכן תמונות קשות).

באוגוסט ליווינו אותו לקולג' בניו יורק בהרכב משפחתי.
אחרי שבוע של ביחד הפקדנו אותו בדירה שלו במעונות, עם שלוש מזוודות, ערימות של מצעים וכלי מטבח שקנינו בטארגט.
יחד איתו הגיעו לדירה עוד שלושה "ילדים", המשפחה החלופית שלו לשנה הקרובה. נשארנו שבוע בסביבה, לראות שהכל בסדר. זה היה לתלוש את הפלסטר הכי לאט שאפשר, אבל מאידך סיפק הרבה שקט נפשי חיוני.
כשחזרנו הביתה הייתי, להפתעתי, הרבה יותר רגועה משחשבתי שאפשרי בנסיבות. אמנם היה קשה לעבור ליד החדר הריק, הצועק בריקנותו, אבל לילד היה טוב, והתקשורת הרציפה הוכיחה לי שאף אחד מהתסריטי האימה שלי לא התממש. הילד מקפיד על הגיינה אישית, תזונה ראויה וכביסה במועד (דבר שהוא לא עשה מעולם עד שעבר לגור לבד) ואפילו על חדר מסודר (ורק מי שראה את החדר שלו במצבו הטבעי יכול להעריך את הטרנספורמציה במלואה). השותפים שלו מקסימים. המגיפה כמעט נשכחה.
בחלומותי הפרועים לא שיערתי.
כשנסעתי לבקר אותו בנובמבר זה היה בעיקר בשבילי. מזור לגעגועים. הילד בסדר גמור.

בעת פרסום שורות אלה הילד בחופשת סמסטר בבית ויש לנו חודש שלם ליהנות איתו וממנו. אין לי באמת מילים להביע כמה שזה מרגיש נכון. וגם אין לי באמת מושג איך יעברו הימים שלפני הפרידה הבאה. נקווה שאסתפק בחבילת טישו אחת הפעם. 

שנת פוקוס

בלב סערת הרגשות שנבעה מכל הנ"ל הרגשתי שהחיים גדולים עלי ופניתי לקבל עזרה.
התחלתי טיפול פסיכולוגי, ואז הפסקתי, והתחלתי אבחון פסיכיאטרי במקום. סבלתי מחרדות, בכיתי מכל דבר, לא ישנתי, וכשכן – התעוררתי בתחושת בהלה ונשארתי ערה שעות. היכולת להתרכז, שעוד קודם היתה אקראית למדי, נעלמה לגמרי. לא יכולתי לסמוך על כך ש"הזמן יעשה את שלו".
בסופו של דבר הפסיכיאטרית פסקה שהחרדות שלי לא מצריכות טיפול תרופתי, כרגע, אבל בעיית הקשב שלי כן. קיבלתי מרשם לקונצרטה.
במקביל, הגניקולוג אבחן שרשמית השחלות שלי יצאו לפנסיה. מי אמר גיל המעבר ולא קיבל.
אם לא הייתי גם ככה די בקרשים יש מצב שזה היה לוקח אותי לשם, אבל לא היה גובה ליפול ממנו. זה היה בסך הכל עוד סימן מחורבן של החיים שמתקדמים בכיוון אחד. בכל זאת, אני בפיפטיז.

מאחר והתעוררתי בהתמדה ובחרדה בשעות של ערפדים, התחלתי לצאת מוקדם בוקר להליכות. גיליתי שזה עוזר לי להתמודד עם הבהלה שהתעוררתי איתה, מפוגג את תחושת חוסר השליטה ומעניק לי כמה שעות חסד. התייחסתי לזה כמו תרופה ונטלתי את ההליכות, שעם הזמן הפכו להליצות (הליכה/ריצה), בהתמדה ששמורה לטיפול מציל חיים.
אחרי זמן מה הבנתי שאני יכולה לסמוך על ההורמונים וההליצות שיספקו לי יכולת ריכוז בבקרים. אבל זה לא הספיק. הייתי צריכה מישהו להתייצב לעבודה בשבילו. אז התחלתי להזמין חברות עצמאיות מהקהילה שלי להצטרף אלי ל"שעת פוקוס" – זמן קבוע בשבוע שאנחנו מתייצבות בזום לעבודה ממוקדת, כל אחת על המשימות שלה.
גם זמן הפוקוס עבד. די מהר עליתי לפעמיים בשבוע, ואז לשעתיים פעמיים בשבוע. בסופו של דבר הקופסה של הקונצרטה נשארה סגורה. לא נזקקתי לה.
בלי להגזים – זמן הפוקוס זה הדבר הכי טוב שקרה לי (בעצם שעשיתי למען עצמי), מקצועית ואישית, לא רק השנה אלא בשנים האחרונות.

האימון הדו שבועי לשריר הריכוז, למחוייבות לעצמי ולקבוצה, לאירוע קבוע ביומן, הוכיח לי (שוב) שאפשר להתאמן על כל דבר ואפשר לשנות גם את הדפוסים הקשים. אם קמים ועושים, כן? לשים לב לבעיה לא מספיק.
אבל בעיקר, יותר מהכל, הקבוצה שנאספה כדי להתפקס ביחד, היא הפרס הגדול.
חבורה של נשים מרשימות אחת אחת. מסתבר שאני לא היחידה שהשנים האחרונות זרקו אותה מהמסלול וגרמו לה לשכוח איך להתרכז ומה היא מסוגלת לעשות.
שלא תבינו לא נכון, אלה לא מפגשי "צרת רבות" מנחמים. בדיוק ההיפך.
אלה מפגשי עבודה שבהם כל אחת מאיתנו מוכיחה לעצמה מה היא שווה כשהיא פשוט מתייצבת לעבוד. כמה פשוט, ככה קסם.

גם בהסתכלות לאחור קשה להסביר – 

מה חוסר ריכוז מתמשך חולל לתחושת המסוגלות שלי לאורך זמן.

כשנקרעת רצועה בברך, או נפגע שריר בקרסול, אנחנו מדברים על החלק הפגוע במידה מסויימת של נפרדות.
אבל כשחוטי הריכוז ניתקים, הזהות עם החלק הפגוע היא מוחלטת.
זו אני שלא מרוכזת, אני שלא מסוגלת, אני שלא מצליחה. לא חלק אחד אלא כל כולי.

להחזיר את הריכוז הרגיש כמו להחזיר את עצמי.
להתחבר מחדש לא רק ליכולת האחת הזו, אלא להרבה יכולות שנגזרות ממנה.
להיזכר מי אני כשאני מחוברת לעצמי, ומה אני מסוגלת כשאני חדה ובפוקוס.

למרות שלא ניסיתי עדיין את הקונצרטה, אני משאירה אותה קרוב.
מרגיעה אותי הידיעה שהיא שם ושאם הריכוז שלי יפגע, שוב, יש לי איך לחבר אותו מהר. לפני שאשכח שזה שריר הריכוז שנפגע, ולא המהות שלי.

אם אני צריכה לסכם את השנה בשורה, אז זו היתה שנה שבה התפרקתי ואז נאספתי בחזרה. שנת הפוקוס.
השנה שהזכירה לי את הדברים הכי חשובים והזכירה לי מי אני.
ובסוף, איך אומר Hozier –

"Its not the waking, its the rising"

זה לא מה שאתם מגלים על עצמכם, זה מה שעושים עם זה. 

נ.ב. זו השנה השביעית שאני כותבת סיכום שנה בבלוג. את כל הסיכומים אפשר למצוא כאן.

נ.ב.2. אני תמיד אוהבת תגובות, ועל סיכומי "ותודה לי" במיוחד. אם משהו שכתבתי דיבר אלייך, אני ממש אשמח לשמוע על כך פה מתחת.