ותודה לי, שהבאתי אותי עד הלום | 2021

ושוב אני כאן, באיחור קל, סוגרת שנה. מלבד העניין הקלנדרי הפעוט של החלפת הקידומת והסיומת, 2021 לא הרגישה כמו הסוף או ההתחלה של שום דבר. 

זוהי הפעם השישית שאני כותבת פוסט "ותודה לי". בד"כ אני משתפת בשלוש תובנות גדולות, או שינויים משמעותיים. אבל זו לא היתה שנה כזו. לא היו תובנות גדולות, לא שינויים משמעותיים, וכנ"ל בשיכול מילים.

אבל מסורת זאת מסורת, ולא ניתן לזוטות להפריע לי לכתוב… אז קבלו אותה,בלי תופים, בלי מסקנות ובלי סיכומים.
השנה שהיתה, בשלוש תחנות, שלושה אירועים מייצגים.

על חופש מחשבה וחופש הקשבה 

אפריל.
אחרי שנה פלוס של געגועים באדיבות הקורונה, בשניה הראשונה שהתאפשר, הגענו ארצה לחודש.
מדינת ישראל, המתחסנת המצטיינת, רק החלה להיפתח. אנשים הוציאו את הראש מהזום (בקפסולות) ובדקו איך זה ללבוש שוב בגדים אחרי שנה של סגרים ובידודים.
צרפת, לעומתה, בלתי מחוסנת בעליל, התנהלה כסדרה כבר חודשים ארוכים. הילדים יצאו בבוקר לבתי הספר כרגיל מתחילת שנה"ל, בתי קפה ומסעדות חגגו על מדרכות פריז, אולמות קולנוע והופעות חזרו לפעול ואירופה נפתחה לתיירות בין מדינות האיחוד.
ואנו באנו ארצה, בלתי מחוסנים כמעט כמו כל מי שהיכרנו בצרפת, ל 10 ימי בידוד (הראשונים והיחידים שלנו, בינתיים).

הנושא שאי אפשר לברוח ממנו

אמיר ודור תכננו להתחסן, ועשו זאת מייד כשהגענו.
אני תכננתי לא להתחסן, וזכיתי לקשת תגובות שנעו בין "אה, את מאלה…" לתשכחי שאת מכירה אותי.
השיחות הבלתי נמנעות בנושא החיסון, שהשתתפתי בהן באיחור לא אופנתי, לא היו ממש שיחות. יותר מלחמת גלדיאטורים, שבה נלחמים עד המוות (של מערכת היחסים). לכולם, מחוסנים כמו לא מחוסנים, היו סיפורי אימה מסמרי שיער על אנשים נורמטיביים לכאורה שהפכו לאנשי זאב כשפגשו את חברי הקבוצה השניה.

רוב חברי (רושם כללי ומשוחד ביותר) לא היו פנאטים. רובם רק רצו את החיים שלהם בחזרה כמה שיותר מהר. הם רצו לצאת מהבית לעבודה, לשבת בתוך מסעדה ולא מעבר לגדר, לחבק הורים מבוגרים.
החלטות שהם קיבלו התבססו על "חבר של הבעל של גיסתי הוא חוקר במכון ויצמן" ו"הבת של השכנה של אמא שלי היא רופאה במיון באיכילוב". לפעמים הנימוק העצוב היה פשוט "לא היה לי כוח לריב יותר", או "נטפח בזנב ביחד". התחסנו מרצונם, אבל לא בהכרח בהתאם לשיקול דעתם. שנה בבית עם הילדים שברה גם את החזקים שבהם.

ואז, הפתעתי את עצמי

בסוף הביקור, בהחלטה של כמעט הרגע האחרון, החלטתי להתחסן. מה קרה? 
מועד העזיבה המתקרב הבהיר לי שאני לא מוכנה להיפרד מהמשפחה שלי לשנה נוספת. ואם תעודת החיסון הישראלית היא מפתח מאסטר שיפתח לי את הדלת לבית ההורים, אז הנה כתף שמאל.
בנוסף, אין דרך יפה להגיד את זה: שטיפת המוח עבדה.
שלושה שבועות בהם ביליתי בעיקר עם מחוסנים, משפחה וחברים אהובים, והרציונל שלהם ושל הגיס מאיכילוב והרופאה מהמכון הביולוגי או להיפך, עשו את שלהם. פלוס לאף אחד לא היה זנב עדיין.
מה שנראה היה לי קיצוני בתחילת אפריל, נשמע סוג של הגיוני בסופו. סוג של.
זאת היתה הבחירה הפרקטית, לא החלטה בלב שלם. עדיין חפרתי ברשת בחיפוש אחר מידע וחיזוקים לכאן ולכאן ושיניתי את דעתי מידי כמה דקות.
עד ש… החלטתי להפסיק להטריף את עצמי ולחסום תוכן ודעות שלא תומכות בחיסון. ולא תאמינו כמה מהר זה עבד.
אמנם, בחיסון הראשון, ב 26 באפריל השנה, עדיין פחדתי מהחיסון יותר מאשר מהמחלה, והאמנתי שיש סיכוי סביר שאני מזיקה לעצמי, אבל האמת היא שרוב הזמן פשוט לא חשבתי על זה. לא היה מה שיזכיר לי.

חזרה מיקום מקביל

החזרה לפריז הרגישה כמו ירידה מרכבת הרים. 
הדיון על החיסון אמנם התקיים גם כאן, אבל בפרופורציות אחרות. כל בחירה היתה שוב לגיטימית.
אמנם תעודת החיסון מישראל הסבה לי רגעים ספורים של גאווה לאומית, אבל ההבנה שעשיתי לעצמי מה שעשו לי חברים (לשעבר) והשתקתי קולות ודעות לגיטימיים, כי הם הפריעו לי להרגיש שמחשבותי ומעשי נעים על אותו הציר, בהחלט לא נעמה לי.
הבחירה כבר התבצעה דה פאקטו, אבל לא אהבתי את הגרסה של עצמי ששומעת רק מה שנוח לה.

הרי הקולות שאנחנו שומעים מבחוץ הם קולות שממילא יש לנו בראש.
כשאני מחוברת לרצונות שלי, אין דילמה. הרעש מבחוץ הוא רעש לבן, הקולות האחרים לא מפעילים אותי.
אבל כשאני לא שלמה עם עצמי, כל חוות דעת נוספת היא רעש רועש במיוחד.
כדי להשתכנע, אנחנו פשוט בוחרים להקשיב לאחד הקולות ומרחיקים את האחרים. כשאנחנו לא רוצים להשתכנע, אנחנו מרחיקים את עצמנו.
לפעמים הרבה יותר קל לעשות מיוט על חלק שלם בשיחה ולדמיין שקיבלתי החלטה, מאשר לתת למיינד את הזמן שהוא צריך כדי לגבש אותה בעצמו.

העניין הוא, שגם אם לא בא לי לחשוב על זה, אני אחראית באותה המידה גם להחלטות שלקחתי מתוך הקשבה וגם להחלטות שבחרתי על ידי השתקה…

על אחת, ישראלית ופראיירית

אוקטובר.
באחד הימים ביליתי זמן איכות פריזאי עם המוסקיטר האמצעי. בדרך לבית קפה, יצא שהחזקתי דלת פתוחה ונתתי לכמה אנשים שהיו אחרי להיכנס לפני.
מייד כשהתישבנו לשולחן, פנה אלי הנער בטון תקיף ואמר: "את כבר הרבה יותר צרפתיה מישראלית".
האמת שזה די שיעשע אותי. "מה בדיוק הסגיר אותי?" שאלתי. "העובדה שהצרפתית השלי הרבה יותר גרועה מהעברית, שהמשפחה והחברים הטובים שלי בארץ, או זה שאני לגמרי מרגישה ישראלית?"
הוא לא התקפל.
"את ממש לא ישראלית" חזר על עצמו. ביקשתי דוגמא. קיבלתי שטף מהן.
"את מחזיקה את הדלת לאנשים, נותנת להם לעבור לפניך. את מדברת בשקט, אומרת תודה, בבקשה, את מחכה בתור בסבלנות…" הרשימה היתה ארוכה.
ולמרות שהמילים נשמעו לא רע בכלל, אפילו די מחמיאות, נימת הקול שלו היתה במובהק נוזפת ומלאת בוז. הוא לחלוטין לא התכוון לפרגן.
"OK" אמרתי, די בתמיהה, "ומה לא בסדר בזה?"
"זה לא ישראלי" בשלב הזה הוא כבר כמעט צעק עלי. "הישראלים לא פראיירים!!!".
בום!

החוויה הישראלית, קווים לדמותה

רק כמה ימים קודם לכן חזרנו מעוד ביקור בארץ, והחוויה הישראלית השאירה את חותמה.
"כולם רבים פה כל הזמן" ציין בפני הנער כששוב פגשנו אנשים עצבניים בארומה, בסופרפארם, בנתב"ג ואיפה לא. הסכמתי איתו בדממה.
כמעט בכל מקום בו היינו, אנשים התווכחו, צעקו, נדחפו, דחפו. נותני שירות ספגו יחס מזלזל וכל מי שלא קיבל מה שרצה מייד הגיב בתוקפנות וגסות רוח.
מעין תחושת מרמור כללית של אנשים שאבותיהם הבטיחו להם גן עדן וחד קרן ומה שהם קיבלו בסוף זה ביצה טובענית עם קרנף.

במובן הזה, הנער צודק. יש פער בין הישראליות שלי, כפי שאני תופסת אותה, לבין "עם ישראל" הנפוץ שפגשנו בארץ. בהשוואה אליו אני לגמרי "פראיירית".
אבל, כישראלית שחיה רוב שנותיה בארץ וגם בימים אלה מבקרת לא מעט, אני לא יכולה שלא לתהות – האם זאת אני שהשתניתי והפכתי ל"יותר צרפתיה"? או שהישראליות נעה לכיוון השני? או במילים אחרות – האם תמיד זה היה ככה, או שהמים בביצה נהיו יותר עכורים והקרנפים יותר ויותר חצופים?

הקפסולה הישראלית שלי טוענת שזאת בהחלט לא רק אני. גם הם מרגישים שתופעת "לא לצאת פראייר", כלומר אנשים שעושים מה שבא להם בלי לספור אף אחד, "דפוק בטרם תידפק", נעשתה נפוצה יותר ונוכחת יותר. שמשהו לא נעים מבעבע מתחת לפני הקרקע, נכון להתפרצות בכל רגע.
ואם יצא לכם כבר לחוות שיחת "זאת לא את, זה הם", אתם בוודאי יודעים שאין בזה שום דבר מנחם.
המציאות הישראלית התקדמה בלעדי והשאירה אותי מאחור. ואין בתוכי את כמויות חוסר הסבלנות, העצבים והבוז לזולת הדרושים כדי להיות באמת חלק מחובר ומחובק על ידי העם שלי.
אבל אל דאגה, זה לא שאני חשה לא רצויה בארץ. להיפך! אתם יודעים כמה קל לעקוף פראיירית כמוני בתור?

על בנות ומכות 

ספטמבר.
כמה ימים אחרי יום ההולדת שלי, התחלתי ללמוד אגרוף. הילד התחיל וזה נראה כיף. וצדקתי. אני נהנית בטירוף!
אבל מעבר לפעילות הספורטיבית המהנה, שני דברים הפתיעו אותי במיוחד.

הראשון, שאני ממש לומדת. לומדת איך להתאגרף ואיך להגן על עצמי, לומדת איך המוח שלי לומד ואיך השרירים שלי לומדים. לומדת מיינדפולנס בתנועה ובכלל לומדת על עצמי. יצאתי לחפש אתונות וגיליתי מלוכה.
אני מסיימת אימון של שעה עם ראש נקי כמו אחרי תרגול מדיטטיבי (רק מינוס כמה קלוריות ועם הרבה זיעה).
איגרוף מצריך רמת ריכוז מטורפת. המיינד לא יכול לנדוד לשום מקום ותת המודע מקבל הפסקה. אני עוד לא מספיק מאומנת, והאינסטינסקטים שלי עוד לא מספיק מחודדים, אבל אני כבר רואה איך כשאני מודעת, משחררת ונותנת לחושים לקלוט ולהוביל, הגוף שלי עושה את העבודה.

הדבר השני, התגלית האמיתית שלי על הדרך, היא שכיף ללכת מכות. משחרר להפעיל כוח.
ולהרגיש את העוצמה של עצמך דרך הקונטרה שהחבטה שלך מייצרת, זה בכלל היי היסטרי.

מה שלא הבנתי עד כה

אחרי 50 שנות קיום כ"בת" הבנתי שפספסתי משהו חשוב בחיים: כוח פיזי הוא כוח.
כוח שמעולם לא השתמשתי בו, לא ברצינות.
הייתי בת בכורה בבית של בנות ולא הלכתי מכות. אף פעם לא נאלצתי להגן על עצמי.
מצד אחד – באמת יופי לי. אבל מצד השני, זו לא בחירה שעשיתי, כי אף פעם לא חשבתי שאני יכולה, שיש לי כוח, או, שיכול להיות לי.
בחמישים שנותיי מעולם (טפו טפו חמסה חמסה חמסה) לא זכור לי שעמדתי בסכנה אמיתית. עם זאת, פעמים רבות חשתי שסכנה אורבת לי, או לפחות עלולה לארוב. ומעולם לא ניסיתי לקחת אחריות על התחושה הזאת, לשאול את עצמי מה אני עוד יכולה לעשות.
ועכשיו אני שואלת את עצמי – למה? למה לא לקחתי אחריות? מי צריך להיות אחראי על תחושת הביטחון שלי?
למה הדיפולט היה להישאר בתחושה של חוסר כוח, פחד וחוסר שליטה? למה אפשרתי לעצמי להמשיך להרגיש שמה שיקרה לי (או לא יקרה) לא תלוי בי?

לדרוש מהעולם להיות מקום בטוח יותר

זו דרישה לגיטימית, חיונית אפילו. עבור נשים, עבור כולם. 
אבל זה ייקח זמן, וזה גם הרבה פחות תלוי בנו.
לעומת זאת, לקחת אחריות, להעניק לעצמנו את הכוח הפיזי לשמור על עצמנו, זה משהו שאנחנו יכולות לעשות.
במקום ללמד את עצמנו ואת בנותינו לפחד, אפשר ללמוד את היכולת לשמור על עצמנו, ולא רק בהמנעות מסכנה. לתת לעצמנו כלי אמיתי מול הפחד.
אולי, הלוואי, הצורך לא יגיע לעולם. אבל אנחנו נוכל לפחות להסתובב בעולם בתחושת ביטחון וחופש דומה לזו שגברים לוקחים כמובנת מאליה.


שתהיה שנה מוצלחת, אנשים.
שנהיה בריאים, בטוחים וחופשיים.

תגובות