איך להרגיש נוח בכיסא של הגדולים: מדריך עזרה ראשונה ל"מתחזה"

בשבוע שחלף מאז שהלקוחה* המקסימה שלי הגדירה את המטרה שלה כ"להרגיש נוח לשבת בכיסא של הגדולים", אימצתי לגמרי את הביטוי.

לאורך השנים נתקלתי במקבילות שלו לא מעט: "לא לפחד לשחות בעמוקים", "לשחק בליגת העל", ועוד.
בעוד עולם הדימויים של כל אחד הוא שונה, משמעות הבקשה שעולה מכל אחד מהנ"ל זהה:
אני רוצה להרגיש ביטחון ביכולת שלי למלא את התפקיד המשמעותי שמציעים לי.
פעם מישהי סיפרה לי שבכל פעם לפני שהיא נכנסת לראיון לתפקיד יותר בכיר היא אומרת לעצמה בראש "אמאל'ה". לא מהפחד שלא יקבלו אותה, אלא מהפחד שכן…

מה לא נכתב כבר על "תסמונת המתחזה". ידוע לכולנו שהתסמונת, שמייצרת קושי להעריך את עצמנו ולהכיר בהישגים שלנו, תוקפת בעיקר נשים, ודווקא את הטובות והראויות יותר. את אלה שהסטנדרטים שלהן מלכתחילה גבוהים, במיוחד כשמדובר בעצמן. אבל עצם הידיעה לא באמת עוזרת לנו בזמן אמת, כשהספק העצמי שוב מפריע לנו לראות בעצמנו מתאימות וראויות, ולהרגיש שאנחנו אכן האדם הנכון למשימות, שאחרים מאמינים שאנחנו מסוגלות לבצע.
אם גם את שואלת את עצמך את השאלה הבאה, תמשיכי לקרוא.

האם אהיה מסוגלת "לדלוור"?

חוסר הבטחון שלנו ביכולתנו "לדלוור" (To deliver), "לספק את הסחורה" הוא אחד המעצורים הגדולים, או המעכבים, שלנו בצמיחה והתקדמות.
חוסר וודאות שנצליח לחצות את קו הגמר עם התוצאה המבוקשת גורם לנו לעתים להמשיך לבצע תפקידי רוחב, במקום להתפתח ולהתקדם, גם אם כבר סיפקנו את הסחורה הזאת, או דומה לה, מאות פעמים קודם.

ככל שנתוני המוצא הופכים את האירוע לגדול ומשמעותי יותר בעיננו, כך הצורך ללחוץ על דוושת הברקס נעשה דחוף יותר: טייטל מרשים יותר, תקציב גדול יותר, לקוח גדול יותר, עבודה מול פונקציה בכירה יותר וכן הלאה.
ככל שהכיסא גדול יותר, כך אנחנו עשויות להרגיש שאולי אנחנו לא גדולות מספיק לשבת בו. אולי "בכיסא של הגדולים" רק יראו כמה שאנחנו קטנות.

במודעות שלנו מתחילות להתאסף שתי רשימות נפרדות:
ברשימה אחת, נקרא לה "בעדנו", צפים ועולים היתרונות, הידע, הכלים והיכולות לבצע, שעומדים לרשותנו.
ואילו ברשימה השניה,"נגדנו", מתבצעת במקביל, ביעילות מרגיזה, ספירת מלאי וירטואלית של כל חוסרינו וחסרונותינו. כל ניסיון ספציפי שאין לנו עדיין, כל פיסת ידע שאנחנו לא שולטות בה ברמת "מדקלמת מתוך שינה". כל אי-הצלחה מהעבר, גם אם היא היתה רגעית.
כמובן, שזו הרשימה שמושכת מאיתנו יותר תשומת לב עד שהיא גונבת לגמרי את ההצגה.
כי ככה המוח מתוכנת, לחפש מה שלא בסדר, לאתר ולהתפקס על סכנה. 
אז אנחנו מפסיקות לספור את מעלותינו, מתמקדות ברשימת החוסרים, חוות הצפה, מבהילות את עצמנו וחשות דחף עז לברוח. לברוח מייד ועכשיו. לפני שיעלו עלינו ויבינו עם מי יש להם עסק, וזו בטח לא האישה המרשימה והמסוגלת שהם חושבים.
וזה הרגע שבו, לא מעט פעמים, לא מעט נשים (ואכן, שוב, בעיקר נשים, וזה נושא שנחקר אז לא ארחיב), עשויות לבחור להגיד "לא" להצעה, שהן יותר ממתאימות לקבל.

למה לא להגיד "לא"

הדחף הבסיסי הוא מובן – לברוח. להדוף מאיתנו את הדבר הזה, ההצעה המאיימת הזו, ולהרגיע את המערכות מייד.
העניין הוא, שקצת אחרי שעשינו זאת ואמרנו לא, לפעמים אפילו תוך כמה דקות ספורות, משהו משתנה.
הבהלה דועכת, הקולות המקטינים בראש הפסיקו לצעוק.
ואז מגיע השליח מהתת מודע שלנו עם המידע החיוני: איך אנחנו כן יכולות לעשות את זה.
איך כן!
עכשיו באים? את רוצה לצעוק על השליח. איפה היית לפני 10 דקות, כשהדופק איים לשבור לי את הצלעות מבפנים והדבר היחיד שהיה לי כדי להרגיע את עצמי הוא המשפט "תודה על ההצעה אבל לא תודה"???
וזאת, יקירתי, הסיבה הכי טובה לא להגיד מייד "לא": כי סביר שאת תתחרטי על ה"לא" הזה.

עזרה ראשונה דחופה – איך להפסיק להבהיל את עצמך

כדי לא להתחרט, יש כמה דברים שאת יכולה לעשות. ואת כולם גם יחד אפשר לתמצת לצמד המילים: לחכות קצת.
כן, זה עד כדי כך פשוט. תני לעצמך יותר זמן להגיע למסקנות ולתת תשובות.

1. קיבלת הצעה שהלחיצה אותך? תני לעצמך זמן ותחליטי שלא להחליט מייד.
"תודה על ההצעה, אני אחשוב על זה" היא מענה מצויין למקרה הזה.
את לא אמורה לדעת עכשיו ומייד מה את רוצה לעשות ומה נכון לך. למעשה, האדם העיקרי שמצפה לתשובה מיידית זו את.
ולמקרה שתהית, התגובה המיידית שיש לך היא כנראה לא אינטואיציה. יותר סביר שהיא סתם פחד טבעי.

אז קחי את הזמן, חכי לשליח עם המעטפה מתת המודע עם המידע על איך כן.
לסרב תוכלי גם בעוד חצי שעה, שלושה ימים או שבועיים.

2. מדמיינת את עצמך לוקחת את המשימה "נתקעת"? את יכולה לתת לעצמך זמן גם תוך כדי עבודה.
יגיע הרגע שישאלו אותך שאלה, או יציפו בעיה, ולא יהיה לך פתרון מייד? כנראה שכן. בטוח שכן. למעשה, אני בטוחה שזה כבר קרה ויצאת מזה בשלום.
את לא משתתפת בתכנית "המרדף" ולא צריכה תשובות להכל בשליפה מהירה.
בעולם של היום, את לא צריכה לדעת מייד ומראש איך לפתור את כל הבעיות, את רק צריכה לדעת איך למצוא פתרונות.
וזה כל מה שאת צריכה לזכור. לסמוך על עצמך, שגם אם את לא יודעת מה לעשות ברגע זה, תוך זמן מה יהיה לך פתרון.

3. היעד רחוק ואין לך מושג איך תגיעי לשם? תני לעצמך זמן לגלות את הדרך.
את לא באמת צריכה חזון מפורט על ההתחלה. את לא צריכה לדעת עוד לפני שהתחלת באיזה אופן את הולכת להצליח.
לחיים יש דינמיקה משל עצמם, דברים משתנים תוך כדי, ותכנית אובר-מפורטת היא תכנית שתזדקק להמון שינויים.
כשאת יוצאת לדרך את צריכה רק "בהירות על", לדעת מה היעד. את הדרך עצמה את יכולה לגלות צעד צעד.

להסתכל על העתיד מהעתיד הרחוק יותר

אם את מסתכלת על פרוייקט שהולך לקחת 3 חודשים, או תפקיד שאת עומדת למלא לפחות שנתיים, ואת מדמיינת את עצמך מבוהלת לאורך כל הדרך, את מסתכלת על זה מהכיוון הלא נכון.
את מסתכלת על העתיד כאילו הוא תמיד ישאר עתיד. כאילו תמיד תרגישי כמו שאת מרגישה עכשיו. כאילו תמיד תדעי רק מה שאת יודעת עכשיו.
אבל אם תחשבי על זה רגע, אני בטוחה שתוכלי למצוא די בקלות דוגמאות לכך שהרגשות שלך הם דינאמיים, ושהידע שלך מתפתח. דוגמאות לדברים שפעם לא היה לך מושג איך עושים והבהילו אותך, והיום את עושה בלי טיפת מחשבה ומאמץ. יום אחד תרגישי כך גם לגבי הדברים שאת לא בטוחה בהם היום, כשאת העתידית תסתכל לאחור, על מה שהיום מלחיץ אותך ובינתיים כבר הסתיים. 

בואי נעשה ניסוי. דמייני שזה עתה הגיעה הצעה שלהרגשתך ש"גדולה עלייך בכמה מידות". עכשיו שבי לרשום את רשימת ה"נגדנו" המפורטת, הרשימה שמסבירה לך למה את לא מתאימה. ואז עזבי את הרשימה וחזרי אליה כעבור חצי שעה. עכשיו שימי לב מה השתנה. לכמה מה"בעיות" שמצאת קודם הגיעה בינתיים מעטפה עם פתרונות מתת המודע?

"לא" של פחד, או "לא" של החלטה מושכלת?

להגיד "לא" זאת בהחלט אפשרות שעומדת לרשותך. לפעמים זו גם ההחלטה הנכונה.
אבל גם אם תבחרי בסוף לסרב להצעה, את רוצה לדעת שבחרת לעשות זאת ממקום של שיקול דעת ומחשבה, ולא מתוך בהלה.
עצם התהליך המחשבתי הזה שהעברת את עצמך, של לשקול את עצמך ברצינות כמתאימה, הוא כבר צעד גדול בהעצמה עצמית, ועליית מדרגה במוכנות לקראת ההצעה הבאה.
וכשתאמרי כן, כל מה שאת צריכה לזכור זה רק לקחת את הזמן, ולשאול את עצמך "איך אני כן יכולה?".
כי את דפנטלי יכולה!

* ולא נלך בלי קרדיט ללקוחה המקסימה והחכמה שלי, תלתן קציר, יועצת אסטרטגית לרשויות וקהילות, על הביטוי "הכיסא של הגדולים", שלא ברור איך הסתדרתי בלעדיו קודם, ועל ההתנעה של הפוסט הזה.

תגובות