לפני שנתיים בערך ניסיתי לכתוב ספר. המילה ניסיתי מרמזת שלא הצלחתי. הייתי אז בשנת חופש שלקחתי מהעסק ובכל פעם ששאלו אותי מה אני עושה, הייתי מספרת ש"אני מאמנת עסקית, אבל לקחתי שנת חופש מהעסק כדי לכתוב ספר".זה לא היה לגמרי נכון, כי לא לקחתי את שנת החופש כדי לכתוב ספר, אלא התחלתי לכתוב ספר כדי שיהיה לי נוח עם העובדה שלקחתי שנת חופש.
בעיקר שיהיה לי מה לומר כששואלים אותי מה אני עושה.
בעיקר שיהיה לי מה לומר כששואלים אותי מה אני עושה.
בכל מקרה, הניסיון ההוא לכתוב ספר לא צלח. אבל למדתי ממנו לא מעט. למעשה, לא הייתי עושה מה שאי עושה עכשיו בלי השנה ההיא,
בלי הניסיון הכושל (בערך 100 עמודים שאף אחד לא יקרא לעולם, אני מקווה) ובלי מה שהבנתי, על שגרת כתיבה ועל הרגלים בכלל, שהוביל אותי לשנות את חיי לאט לאט ובצורה מכוונת.
בלי הניסיון הכושל (בערך 100 עמודים שאף אחד לא יקרא לעולם, אני מקווה) ובלי מה שהבנתי, על שגרת כתיבה ועל הרגלים בכלל, שהוביל אותי לשנות את חיי לאט לאט ובצורה מכוונת.
מה שגיליתי על עצמי דרך ניסיונות להטמיע שגרת כתיבה, שינה את סדר היום שלי, את ההתנהלות שלי מול בני הבית, אפילו את הרגלי השינה והאכילה שלי.
שנתיים אחרי ה"גילוי", אני יודעת בוודאות שהשינוי שלי הוביל לשינויים גם אצל אחרים, אלה שנמצאים בסביבתי וזרמו לתוך זה באופן אורגני, בלי לשים לב, ואלה שקראו את השיתופים שלי ובחרו מה לאמץ לעצמם.
שנתיים אחרי ה"גילוי", אני יודעת בוודאות שהשינוי שלי הוביל לשינויים גם אצל אחרים, אלה שנמצאים בסביבתי וזרמו לתוך זה באופן אורגני, בלי לשים לב, ואלה שקראו את השיתופים שלי ובחרו מה לאמץ לעצמם.
מה שאני רוצה לומר הוא, שכדי להניע שינוי משמעותי, כל מה שצריך הוא רק דבר אחד שממש חשוב לך להשיג, רק הרגל אחד, קטן מאוד, שניתן להתמיד בו בעקביות, וסבלנות.
סופרת מילים, הגלגול הקודם
תהליך הכתיבה הקודם שלי היה מאוד מייסר. מאחר ולא היתה לי בכלל שגרה, וכמובן גם לא שגרת כתיבה, בכל פעם שהתיישבתי לכתוב נאלצתי להמציא את הגלגל מחדש. חיכיתי, קיוויתי, ייחלתי להרגיש את משב הרוח של ההשראה כשהיא עוטפת אותי וסוחפת אותי לטקסט. את המילים ממלאות לי את הראש, זורמות אל האצבעות ומניעות אותן על המקלדת מעצמן. מעטות הפעמים בהן הדבר אכן קרה. רוב הפעמים ישבתי מול המסך והמילים סירבו לבוא.
כדי להניע את האצבעות ולייצר את מכסת המילים שהחלטתי שאני חייבת לכתוב ביום (אם זכור לי נכון, התחלתי ב 3000 והורדתי את הרף ל 1000 אחרי זמן מה), כתבתי כל מה שעלה לי בראש. תיעדתי את מחשבותי על הכתיבה עצמה. הדבר הפך לחלק העיקרי בתהליך הכתיבה שלי, ובשלב מסויים הענקתי את ייסורי הכתיבה שלי לדמות הראשית בספר שכתבתי והפכתי אותה למישהי שמנסה לכתוב ספר. ייסורי הפכו להתבוננות במישהי אחרת מתייסרת כשאינה מצליחה לכתוב, בגוף שלישי. ו… הייתי צריכה למצוא מקום אחר לשפוך את מה שצף אצלי. וכך נולד הבלוג "סופרת מילים" (wordcounting דוט משהו), שבו עשיתי מה שעשו אלפים לפני וקיטרתי על תהליך הכתיבה.
אל תחפשו את הבלוג, הוא לא קיים יותר. כשהסתיים החל"ת שלי, השארתי את הספר מאחור ואיתו את ייסורי הכותבת.
פוקוס, התקדמות ומעקב הרגלים
Where the focus goes the energy flows.
כשהתחלתי לכתוב את הספר של CO2 ידעתי שאני הולכת לעקוב ולתעד את תהליך הכתיבה. אבל הפעם לעקוב אחר ההרגל וההתקדמות, לא אחר התוצרים ובוודאי שלא אחר הייסורים.
לא היתה לי כוונה להתייסר הפעם, אם כי ידעתי שעלולים להיות רגעים כאלה, אבל בכל מקרה אין לי כוונה להתמקד בהם. לא לשם האנרגיה שלי זורמת.
כשהתחלתי לכתוב את הספר של CO2 ידעתי שאני הולכת לעקוב ולתעד את תהליך הכתיבה. אבל הפעם לעקוב אחר ההרגל וההתקדמות, לא אחר התוצרים ובוודאי שלא אחר הייסורים.
לא היתה לי כוונה להתייסר הפעם, אם כי ידעתי שעלולים להיות רגעים כאלה, אבל בכל מקרה אין לי כוונה להתמקד בהם. לא לשם האנרגיה שלי זורמת.
שגרת כתיבה של 50 מילים ביום
4 שבועות של 50 מילים ביום הביאו אותי ליותר מ 7000 מילים עד כה. אל תנסו לחשב את זה. מתמטית זה לא מסתדר. ראשית, אני כותבת רק בשני עד שישי, כלומר בארבעת השבועות האחרונים היו לי 20 ימי כתיבה "רשמיים" ו 17 בפועל (יומיים שחררתי את עצמי כשיצאנו לחופשה משפחתית ויום אחד שכחתי. אופס).
בשאר הימים, כפי שאפשר להבין, כתבתי יותר מ 50 מילים. גם יותר מ 100. ברוב הימים, יותר מ 300. למעשה, כבר שבועיים אני בדיונים עם עצמי האם להגדיל את היעד היומי שלי. כי האמת היא, שבעוד אני מצהירה על יעד 50 מילים ביום, שמתי לב שאני מצפה מעצמי ל 300, לפחות.
אבל – היעד הנמוך משרת אותי בכך שהוא גורם לי להתיישב לכתוב גם אם יש לי מעט זמן, או מעט סבלנות, כי אין לי ספק שאני יכולה לכתוב 50 מילים. 300 הוא יעד ריאלי, אפילו מאוד, מה אומר שהוא לא קטן מספיק.
אני יודעת שיש אנשים שיעדים גדולים ומאתגרים גורמים להם להסתער על המשימה בשיניים שלופות וציפורניים משוייפות. אני לא מהאנשים האלה. יעד גדול מידי, גם אם הישגתי אותו בעבר, מלחיץ אותי, ולחץ הוא לא מצב אופטימלי עבורי ליצור (אלא אם אנחנו מדברים על ייצור דחיינות, ואז דווקא זה עובד יפה).
לכן, אני נשארת על רק 50 מילים ביום. אם זה לא שבור, אני לא מתקנת…
הזמנים האלה, כן סגר לא סגר, לא פשוטים. אין שגרה, קשה ליצור הרגלים, מפחיד לצאת למסע ולהציב יעדים גדולים.
ובכל זאת, לאלה שרוצות, אני רוצה שתדעו שזה אפשרי. בצעדים קטנים, שנעשים מתוך כוונה ממוקדת, בבהירות וברוגע, אתן לגמרי יכולות לגמוע מרחקים.
ובכל זאת, לאלה שרוצות, אני רוצה שתדעו שזה אפשרי. בצעדים קטנים, שנעשים מתוך כוונה ממוקדת, בבהירות וברוגע, אתן לגמרי יכולות לגמוע מרחקים.
אגב, גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב לא בדם ליבי אמנם, אבל כן על חשבון מכסת המילים היומית שלי 🙂
חשבתי שהוא מספיק חשוב. אם את מסכימה, את מוזמנת להשאיר לי מילה או שתיים משלך ❤️
3 תגובות
First of all I would like to say superb blog! I had a quick question which I'd like to ask if you
do not mind. I was curious to find out how you center yourself and clear your thoughts before writing.
I have had a difficult time clearing my mind in getting my thoughts out.
I truly do take pleasure in writing however it just seems
like the first 10 to 15 minutes are generally lost just trying to figure out how
to begin. Any recommendations or hints? Appreciate it!
Review my web blog: delta 8 carts
Yess! sometimes the first few minutes are not producing anything.
Sometimes we just write badly.
But – if you keep showing up every day and write those 50 words, sometimes you get those magical days where everything aligned and your conscious mind disappears, and words just flow in the right order.
Pretty nice post. I simply stumbled upon your weblog and
wanted to mention that I've really enjoyed browsing your weblog
posts. In any case I will be subscribing in your feed
and I hope you write again soon!