סבתא לאה. לאה ראוך.
בעוד חודשיים בדיוק ימלאו לה 92. בעצם כבר לא.
בעוד חודשיים בדיוק ימלאו לה 92. בעצם כבר לא.
זקני חיפה (בני 30 ומעלה…) אולי זוכרים את "גלנטריה ראוך", חנות החוטים והכפתורים במרכז הכרמל, ברח' דרך הים. השלט הזה, גלנטריה ראוך, התנוסס שם בערך 40 שנה, צמוד לתחנת האוטובוס היורד אל הים.
אבל לא רק בזכות השלט זוכרים את הגלנטריה, אלא גם, ובעיקר, בזכות הפולניה התקיפה וחסרת הרחמים שעמדה מעבר לדלפק.
כילדה ביליתי חופשות ארוכות בחיפה אצל הסבתות (ההורים היו באים לבקר אותי בסופי שבוע…), ואהבתי לבלות בחנות, יושבת על סולמית קטנה בצד ומסתכלת על סבתא שלי "מתעמרת" בקונים, ובעיקר בקונות.
לא היתה לה שום בעיה לסרב למכור רוכסן ללקוחה בגלל מכפלת שנתפרה עקום. או להמליץ למישהי לקנות סרט אלכסון זול, כי כמו שהיא תופרת במילא התוצאה תהיה זולה למראה. או לומר לגבר שקנה צמר לאשתו שעדיף לו להשקיע את הכסף שלו בסוודר מוכן. או להסביר לאישה שלא ידעה לתפור כפתור שלא תתפלא שהיא עדיין רווקה. כזו היתה סבתא שלי, היתה לה מילה לכל אחד, לא תמיד המילה שהייתם רוצים לשמוע. בפעמים הנדירות שחילקה מחמאות דמתה התחושה לזכיה במדליה אולימפית.
אבל לא רק בזכות השלט זוכרים את הגלנטריה, אלא גם, ובעיקר, בזכות הפולניה התקיפה וחסרת הרחמים שעמדה מעבר לדלפק.
כילדה ביליתי חופשות ארוכות בחיפה אצל הסבתות (ההורים היו באים לבקר אותי בסופי שבוע…), ואהבתי לבלות בחנות, יושבת על סולמית קטנה בצד ומסתכלת על סבתא שלי "מתעמרת" בקונים, ובעיקר בקונות.
לא היתה לה שום בעיה לסרב למכור רוכסן ללקוחה בגלל מכפלת שנתפרה עקום. או להמליץ למישהי לקנות סרט אלכסון זול, כי כמו שהיא תופרת במילא התוצאה תהיה זולה למראה. או לומר לגבר שקנה צמר לאשתו שעדיף לו להשקיע את הכסף שלו בסוודר מוכן. או להסביר לאישה שלא ידעה לתפור כפתור שלא תתפלא שהיא עדיין רווקה. כזו היתה סבתא שלי, היתה לה מילה לכל אחד, לא תמיד המילה שהייתם רוצים לשמוע. בפעמים הנדירות שחילקה מחמאות דמתה התחושה לזכיה במדליה אולימפית.
לי היא תמיד היתה אומרת שאותי היא אוהבת הכי, כי אני הנכדה הבכורה. היא היתה מחליקה לי שטרות ליד, בסודי סודות, ולוחשת "תקני לך משהו נחמד ממני". לאחר שנים התברר לי שגם את אחיותי היא אהבה הכי, כל אחת מסיבה אחרת, וגם הן קנו לעצמן כל מיני דברים נחמדים מסבתא.
לא תמיד היה פשוט וקל להיות הנכדה שלה, או הבת שלה. את דעותיה לא שמרה ללקוחות בלבד.
היא ידעה בדיוק מה הדבר הנכון ומה צריך בכל מצב. פולניה לפי הספר. למעשה יש חשדות שהיא היא זו שכתבה את הספר. שיאי גינס רשומים על שמה בתחום ה"מה יגידו". לכל בנות המשפחה יש כורסאות על המצפון, כי סבתא לאה הרבתה להתיישב שם. היא עצמה לא דפקה חשבון לאף אחד, בגלל שממילא ידעה הכי טוב, ובהחלט לא התביישה להצהיר על כך.
לא תמיד היה פשוט וקל להיות הנכדה שלה, או הבת שלה. את דעותיה לא שמרה ללקוחות בלבד.
היא ידעה בדיוק מה הדבר הנכון ומה צריך בכל מצב. פולניה לפי הספר. למעשה יש חשדות שהיא היא זו שכתבה את הספר. שיאי גינס רשומים על שמה בתחום ה"מה יגידו". לכל בנות המשפחה יש כורסאות על המצפון, כי סבתא לאה הרבתה להתיישב שם. היא עצמה לא דפקה חשבון לאף אחד, בגלל שממילא ידעה הכי טוב, ובהחלט לא התביישה להצהיר על כך.
כמחצית מחייה חיתה לבדה, נאמנה עד הרגע האחרון לסבא שלי שנפטר. אפילו דרשה להיקבר איתו, בחלקת הקבר ליחיד בה נקבר לפני עשרות שנים. בחברה קדישא לא אהבו את הרעיון, אבל לא אישה כסבתא לאה תוותר. וכך, 45 שנה לאחר שנפרדו במפתיע, סבא שלום עומד להיפגש שוב עם סבתא לאה. מתחת לאדמה.
אל תבינו לא נכון, לסבתא לאה היו מחזרים רבים. היא היתה אלופת ברידג', חדת לשון וגם, אפילו בגיל שמונים פלוס פלוס, אחת ש"נעים להסתכל עליה". אבל היא לא רצתה אף אחד מהם. לא היה אפילו אחד שגרם לה לרצות "להניח את הראש על הכתף שלו".
אל תבינו לא נכון, לסבתא לאה היו מחזרים רבים. היא היתה אלופת ברידג', חדת לשון וגם, אפילו בגיל שמונים פלוס פלוס, אחת ש"נעים להסתכל עליה". אבל היא לא רצתה אף אחד מהם. לא היה אפילו אחד שגרם לה לרצות "להניח את הראש על הכתף שלו".
עד לפני שנתיים וחצי עדיין חיתה בדירה בה אמא שלי גדלה. היא נהגה להניח קעריות קריסטל על מפיות קרושה, להכין את הבית לעוזרת, לשמור שקיות בבוידעם ולהעדיף פרחים מפלסטיק. לדירה הזאת פרצו לפני כמה שנים שודדים, קשרו אותה לכסא וחסמו לה את הפה, רוקנו את הבית ממזומנים ותכשיטים והשאירו אותה קשורה כך. החברה שמצאה אותה, כמה שעות אחר כך, חטפה התקף לב מרוב בהלה. סבתא שלי הזמינה כפתור מצוקה והמשיכה הלאה בחייה, ללא שינוי. את לאה ראוך לא שוברים כל כך מהר. רק השבץ שבר אותה, וגם לו זה לקח שני סיבובים. הראשון היה לפני שנתיים וחצי, השני לפני שבועיים. בהתחלה חשבנו שזהו, זה הסוף, אחר כך הבנו שסבתא, כמו תמיד, לא מוותרת כל כך מהר.
קמתי בשישי בבוקר עם הטקסט הזה בראש שלי. לא היתה שום דחיפות, יום ההולדת של סבתא חל רק בעוד חודשיים, והספד לא עמד על הפרק. אבל הטקסט לא עזב אותי. הייתי חייבת "להוריד" אותו ממני כדי שאוכל להמשיך בתכניות שלי. כתבתי ויצאתי מהבית. ואז אחותי התקשרה.
מסבתא לאה אני ירשתי את העיניים ואת הישירות. על כך וגם על כך אני מודה לה מעומק הלב.
לצערי לא ירשתי את המתכון שלה לעוגת דבש הכי טובה בעולם.
היא לא היתה אדם פשוט אבל היא היתה אישה עצמאית ודעתנית ופמיניסטית לא מוצהרת, בעידן בו כל התכונות הללו היו נדירות. בלתי אפשרי היה שלא להעריך אותה.
סבתושה, אני יודעת שעזבת מרצון, שחיכית לפגוש את סבא. סוף סוף יש לך למי להניח את הראש על הכתף.
דרך צלחה סבתושה.
נמשיך לאהוב אותך ולחשוב עליך.
בתמונה, משמאל לימין: אחותי נועה, סבתא לאה, אחותי תמי ואני. מאי 2012.
2 תגובות
אני זוכרת בגעגועים את החנות הזאת ואת הפעמים שבהם סירבה למכור לי משהו
והיא תמיד תמיד סירבה
לא היתה פעם אחת שנכנסתי לחנות ויצאתי עם מה שביקשתי
היא היתה אלופה ונפלאה
היא בהחלט היתה אלופה, בעוד כמה דברים (כמו ברידג' למשל – עדיין יש לנו את הגביעים שלה 🙂 ).
מה היא סירבה למכור לך? ועם מה יצאת במקום?