זוהי השנה הרביעית שאני כותבת פוסט סיכום. קריאה חוזרת בשלושת הסיכומים הקודמים (מוזמנות לעיין: 2018, 2017, 2016) היא חוויה מעניינת. כאילו קראתי סיכומים של 3 נשים שונות, שאין קשר בינהן…
לפחות אני כותבת כמו שאני כותבת, אז יכולתי לזהות את קולי בכל אחד מהטקסטים.
2019, לשמחתי הרבה, התבלטה לטובה כחיובית ונטולת דרמה. גמלתי לה בסיכום בלתי מטלטל שניתן לצרוך ללא טישו.
ובכן, בלי למשוך זמן נוסף, הנה לכם 3 התובנות הגדולות שלי השנה.
הגוף חשוב
אחרי שנים של טיפוח הנפש והתודעה, נזכרתי סוף סוף שיש לי גם גוף פיזי. כמה אנושי מצידי.
ב 2019 בחרתי לשים את גופי בראש סדר העדיפויות ולהתמקד בו. הרגשתי (טוב, נו, הייתי) בטטה. לא היה לי כוח וחשק לכלום והמוח שלי תפקד על שוקולד וקפאין. הגיע הזמן למהפך.
החלטתי לחזור לספורט ולשפר את התזונה. גם כי תמיד (עד פריז) התאמנתי, וגם כי בבדיקות התגלה שיש חוסרים של B12 וברזל.
אז נרשמתי לתכנית אימון ולתכנית תזונה. התאמנתי כל יום ולראשונה בחיי (בחיי!) עשיתי דיאטה.
הספורט היה קשה, אבל כל כלב בא יומו וגם אימון נגמר כעבור 45 דקות.
הדיאטה, לעומת זאת, העסיקה אותי במשרה מלאה. 3 חודשים חייתי בלי פחממות משום סוג, בלי חלב, בלי אלכוהול ובלי קפאין. הגוף אהב, כל שאר חלקי – פחות. מאחת שלא מתעניינת באוכל הפכתי טרודה (ומטרידה) כל הזמן: מה מותר, מה אסור, מה לקנות, מה לבשל. הכנתי לעצמי בנפרד, כי אף אחד לא רצה לגעת באוכל שלי. החלק המעיק באמת היה לצאת עם חברים, להציק למלצרים בחקירות ושינויי מנות, לקבל צלחות מבאסות בתכולתן ולשטוף אותן פנימה בעזרת מים בלבד.
כשהסתיימה התכנית נשמתי בהקלה. אמנם עור הפנים שלי זרח והרגשתי קלילה ורזה, אבל החיים איבדו מקסמם. ועדיין – נכבה לי המוח כל יום בצהריים.
התגלית הגיעה במקרה לחלוטין וממקור בלתי צפוי, כשחברה התעניינה בשעון הפיטביט שלי ופתחתי לידה את האפליקציה. "את ישנה נורא מעט" היא ציינה לנוכח נתוני שעות השינה שנאספו במשך חודשים, משהו כמו 4-5 שעות בממוצע ללילה. "אם אני ישנה רק 5 שעות בלילה יש לי מקסימום שעתיים טובות ביום", הוסיפה באגביות.
ופתאום זה היכה בי. באמת יש לי משהו כמו שעתיים טובות ביום. בשאר הזמן אני לא מרוכזת, עצבנית, חסרת סבלנות. הייתכן שאני פשוט לא ישנה מספיק???
בשביל אישה חכמה אני יכולה להיות לפעמים מאוד טיפשה. הדבר היחידי שיש לי לומר להגנתי הוא שהייתי מאוד עייפה… מתברר שהתשובה היא כן. הוספתי שעתיים שינה ללילה (די מאתגר, האמת, עדיין) והחיים אחרי ארוחת הצהריים הפכו הרבה יותר נסבלים. נסו ותיהנו.
סיכום: לאכול. להתאמן. לישון.
חברות ואמנות תחזוקת הפרספקטיבה
חברות ברילוקיישן הן הוכחה שניסים אכן קורים.
מצד אחד את מגיעה לרילוקיישן כשכבר יש לך נבחרת מגובשת של חברות טובות. אם היית בארץ אולי אפילו היית מרגישה שמכסת החברות הטובות שלך מלאה ואינה יכולה להכיל עוד.
מצד שני, את לא בארץ. וכאן, במדינה הזרה, יש לך מקום. וזמן. וצורך.
אז את מלקטת אותן בנסיבות הכי משונות. בבליינד דייט שחברה של חברה סידרה. בבית ספר. במפגשים חברתיים על כוס יין ושיחות גנריות. את מייצרת לעצמך חיי חברה. אבל את לא באמת יודעת אם היא חברה. אם את חברה.
ואז, על אף שזה עתה היכרתן, ואתן חברות רק חמש דקות, אתן חולקות את משברי הרילוקיישן. את לה והיא לך אם ואחות. את והאישה שלא מזמן היתה זרה.
זאת טירונות, ולמצוא את ה"אנשים שלך" במחלקה שאלוהי הרילוקיישן בחר לך זה נס. אבל ניסים קורים.
לי הם קרו כמה וכמה פעמים.
השנה סיפקה לי הזדמנויות מצערות להיות חברה אמיתית. להיות חברה בשביל החברות שלי, כשהן במצב רגיש ופגיע, בסיטואציות קשות בכל מקום, לכל אחת, אבל במיוחד כשאת רחוקה מהמקום שלך. מהאנשים שלך.
שום דבר שיכולתי לעשות למענן לא באמת הרגיש "מספיק". אבל יכולתי להיות שם, איתן.
ועל כך אני מרגישה שאני חייבת להן תודה. תודה שאפשרתן לי להיות שם בשבילכן. להיות חברה.
תודה שהרשיתן לעצמכן להיות פגיעות איתי. זה גרם לי לשאול את עצמי איך אני הייתי מרגישה במקומכן ולהבין כמה תעצומות נפש הדבר דרש מכן. אני מעריצה אתכן.
תודה שהזכרתן לי כמה אני ברת מזל כשאני קמה בבוקר ליום רגיל, לשגרה מבורכת, לגוף שעושה את מה שמצפים ממנו, לאנשים שלפעמים אני לוקחת את קיומם כמובן מאליו.
תודה שהזכרתן לי שמשברי הרילוקיישן הם פריבילגיים, וקשים ככל שיהיו זו התמודדות שאני בחרתי. ומי שנמצאת במקום של בחירה יכולה רק להגיד תודה.
בשלוש מילים: אני אוהבת אתכן. ועוד 3 מילים: תודה על השיעור <3
שנת ההרגלים שלי
לפני שנה, קצת לפני כתיבת הסיכום הקודם, בעודי חופרת את עצמי למוות, נוברת בתחושות כישלון ובשאלות של ערך עצמי וזהות, לא עלה בדעתי שאולי אני מנסה לצאת מהבור בעזרת הסולם הלא נכון.
איכשהו, למזלי, דברים קרו מעצמם.
בין ההתאבססות שלי על הדיאטה המיזנטרופית והחזרה לספורט, החלו להיווצר הרגלים חדשים בחיי. "להיווצר", ולא "יצרתי", כי המסגרות שהייתי בהן יצרו את ההרגלים ואני "רק" צייתתי. כך לפחות הרגשתי.
בחוכמת הבדיעבד, הייתי צמאה למשמעת עצמית. למחוייבות. למשהו משמעותי עבורי, ועבורי בלבד. לתירוץ להגיד: "עכשיו אני חייבת לעשות ככה". להצלחה, קטנה ככל שתהיה.
כל V שסימנתי בטבלת המעקב ריגש אותי והצדיק את השייק סלרי-קייל-תרד ששתיתי למענו, ואת ה 45 דקות של קוצר נשימה בנעלי ריצה.
התחלתי לחשוב שאולי יש משהו בעניין הזה של הרגלים וקראתי ספר בנושא. ואז עוד אחד. ועוד אחד.
העזתי להרחיב את שגרת הלמידה, הוספתי שגרת כתיבה, וראיתי כי טוב. הכנסתי פגישת מאסטרמיינד שבועית עם חברה, ואחר כך עם עוד אחת. וכך, בלי ששמתי לב מתי זה קרה, קמתי בוקר אביבי אחד והבנתי שאני שוב מרוצה מהחיים וחשה עצמי סבבה.
מודה, שלא את כל ההרגלים שבניתי השנה שמרתי. חלקם התגלו כפחות מתאימים לי ושוחררו מתפקידם, או הוחלפו ברוטינה מדוייקת יותר לצרכי. חלקם התבררו כיותר מאתגרים משפחתית. חלקם יותר מאתגרים באופן כללי… אבל בסך הכל, במצטבר, ההרגלים הקטנים שרכשתי השנה הם הכי השלם שגדול מסכום חלקיו.
כי הדבר החשוב ביותר שהבנתי השנה הוא שהאושר שלי נובע יותר מהדברים הקטנים שאני עושה כל יום או יומיים, מאשר מהדברים הגדולים שקורים פעם פעמיים בשנה.
לכן, שנת ההרגלים שלי לא מסתיימת, אלא מתחילה שוב. מטרות גדולות – out. הרגלים קטנים – in.
במקום: מה אני רוצה להשיג >>> מה אני מוכנה להתחייב לעשות בקביעות.
ובמקום: מי אני רוצה להיות בעתיד >>> מי אני יכולה להיות כבר עכשיו.
בתאוריה אני כבר שולטת יפה, אבל כל הרגל חדש שאני מוסיפה מאתגר את הסטטוס קוו הקיים.
ולמרות שמעשית אני יודעת שברגע שההרגלים מוטמעים הם מפנים לי זמן ואנרגיה ומשחררים אותי מהצורך לקבל החלטות, כל הרגל חדש שאני מוסיפה מאיים קצת על החופש שלי.
אם אתן מזדהות, מוזמנות להצטרף אלי: שנת ההרגלים שלי – השראה מעשית להרגלים טובים (גם מזדהים מוזמנים).
קל הרבה יותר לפחד (ולתרגל) ביחד…
סיכום: "אושר הוא תוצאה של פעולותנו לכיוון מטרות אחרות." לא יודעת מי אמר אבל שאפו שהצליח בשמונה מילים את מה שלקח לי 341.
להתראות ב 2020 .
