של מי ההרגלים האלה לעזאזל?

מאז שעברנו לפריז עליתי וירדתי כמו הים בהתאם לירח. אם הייתם שואלים אותי איך נראה יום ממוצע שלי, אז אין יום ממוצע. תלוי איזה יום ומי נמצא. אם הייתם שואלים אותי לגבי הרגלים, הייתי אומרת שאין לי הרגלים. הרגלים הם לאנשים משעממים.

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

מאז שעברנו לפריז עליתי וירדתי כמו הים בהתאם לירח.
הילדים קבעו אם גאות או שפל. אם אני צריכה לקום או יכולה לישון. אם אפשר לעבוד מהבית או שלא. אם אוכלים עכשיו ומה אוכלים.
נשאבתי לחיים שלהם, על חשבון החיים שלי, ובעיקר דברים שדורשים ריכוז והתמדה: עבודה, כתיבה, למידה. הלו"ז מוכתב ממה שקורה, מי שבא. הרגלתי את עצמי "לזרום עם מה שקורה".
אם הייתם שואלים אותי איך נראה יום ממוצע שלי, אז אין יום ממוצע. תלוי איזה יום ומי נמצא.
אם הייתם שואלים אותי לגבי השיגרה שלי, הייתי אומרת שאין לי שיגרה. שיגרה זה לאנשים משעממים.

והנה, בחופש הגדול הזדמנו לי שישה ימים לבד עם עצמי, בבית, בלי אף אחד שיחליט עלי:  מתי לקום, מה לאכול, כמה לעבוד.
שישה ימים לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי.
שישה ימים ש…. היו דומים זה לזה כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר".
שישה ימים שכמו שוכפלו במכונת זירוקס: יקיצה טבעית באותה השעה, ריצה ביער, יום עבודה זהה באורכו עם הספק משולש, שיעור אונליין, הרבה כתיבה (בשישה ימים כתבתי כמו בחודשיים שקדמו להם) והרבה פנאי.
כך כל יום. יום יום. שישה ימים. לא השתעממתי, לא הותשתי ולא נמאס לי, להיפך.
יותר מהכל הרגשתי שאני מסונכרנת. מחוברת לשעון פנימי.
שאני עושה דברים בדיוק בזמן הנכון.
בשעון שלומית.
קמה כשסיימתי לישון, אוכלת כשאני רעבה (הרבה פחות, מסתבר, ובעיקר פחות סוכר), עובדת כשאני מרוכזת (יש חיה כזאת!), עושה מה שתכננתי לעשות, והולכת לישון מרוצה מהיום שהיה.
הדברים הללו, כשאני צריכה להתאים את עצמי רק לעצמי, נעשים בקלות ומתרחשים כל יום בערך באותה השעה.
מסתבר ש…
יש דבר כזה – רוטינה שמתאימה במיוחד לי. והיא אפילו יעילה.

וביום השביעי…

הייתי שמחה לומר שמהרגע ההוא הכל היה אחרת. אבל זה יהיה שקר גס.
מה שקרה באמת הוא, שמייד כשכולם חזרו הביתה, סט ההרגלים הקודם שלי שב מהפנסיה.
הרצון שלי בשינוי תפס את בני המשפחה לא מוכנים, שלא לומר אדישים לחלוטין. הם המשיכו כמו שהם רגילים וגם אני, רוב הזמן, המשכתי כמו שהם התרגלו, כמו שאני התרגלתי, למרות שרציתי אחרת.
למורת רוחי, הרוטינה הקודמת, הלא נוחה, חזרה להפעיל אותי. ועם כל כמה שהיה לי לא נוח, היה לי קשה עוד יותר להתנגד.
לפעמים קשה לעשות מה שקל, וקל לעשות את מה שקשה‎.

היה כל כך קל לזרום עם מה שקורה, שבהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כנראה לא באמת רוצה שינוי. שזה לא באמת חשוב לי. כי מה היה לי רע קודם? שגרה זה לחלשים!
העניין הוא שאחרי שבוע בחזרה לשגרה של אחרים, הבנתי שהמצב ההוא אולי היה לא רע לזמנו, אבל עכשיו הוא בלתי נסבל.
כמו לשתות אספרסו איטלקי ואז לחזור לנס קפה חול של עלית.
כמו לנהוג ברכב חדש ואז לעלות על לרכבת ישראל ביום א' בבוקר.
כמו לישון בקינג סייז עם פוך ומזגן ובאמצע החלום לעבור לסק"ש באוהל במחנה 80.

את מה שאני כבר יודעת איני יכולה כבר לא לדעת. או להתעלם.
קשה לחזור לחיות בהרמוניה עם דיסטורשן אחרי שהכרתי את מוזיקת הפרקט של בית ריק.

מה עושים כשההרגלים שלך פועלים נגדך?

מכירים את "אפקט הדומינו"? לבנת דומינו אחת שנופלת ומפילה את הלבנה הבאה, שמפילה את הבאה וכן הלאה. ככה זה גם עם הרגלים.
הרגלים בדרך כלל מתקיימים בשרשרת, רצף של פעולות שמפעילות האחת את הבאה בתור.
היתרון הוא שמרגע שבניתי את הרצף, מספיק להפיל את הלבנה הראשונה כדי שהרצף יתקדם.
החסרון הוא שמרגע שבניתי את הרצף, לא משנה אינו לבנה תיפול ראשונה, כל הרצף שאחריה יפול…

הבעיה: בניתי רוטינה שמופעלת חיצונית, על ידי אחרים, שעושים פעולות יומיומיות לחלוטין. קמים בבוקר, קוראים "אמא", שואלים "מה יש לאכול", חיים את חייהם…
לעצור אותם אינה אפשרות. אני צריכה לעצור אותי – מלהפסיק את מה שאני עושה, מלשנות את התכניות לפי מה שקורה עכשיו. לעצור את התגובה האוטומטית שלי, בכל פעם מחדש. לבנה אחרי לבנה.
לפעמים נראה היה שלאף אחד חוץ ממני אין עניין בהצלחה שלי, אפילו להיפך. לא כי הם רוצים שאכשל, אלא כי כך הם רגילים. לא כי הם נגדי, אלא כי הם בעד עצמם.
אבל התעקשתי, והמשכתי, כי השישה ימים האלה הזכירו לי משהו. מישהי.
סוף סוף הרגשתי שיש לי קצה חוט למשהו שחומק ממני כבר הרבה מאוד זמן. לזהות אחרת.

מה קשור זהות עכשיו?

First we make our habits, then our habits make us.

John Dryden

כשאנחנו עושים משהו בקביעות, הוא הופך להיות חלק ממי שאנחנו. ההזדהות עם ההרגלים הופכת להיות הדימוי העצמי, האישיות, הזהות.
אחרי שניסיתי X פעמים והחיים נכנסו באמצע, אחרי שהתחלתי מספיק דברים ועזבתי, אמרתי לעצמי שאם זה היה מספיק חשוב, מספיק משמעותי לי, הייתי מתמידה.
הרגשתי ששום דבר שאני עושה לא מספיק משמעותי לי. ששום דבר שאני עושה לא מספיק משמעותי. שאני לא מספיק משמעותית.
(ואז הגיע היום שהרגשתי שאני יכולה להיות מוחלפת בצי של עוזרות בית והחיים יתנהלו כסדרם…)
כל כך קל ללכת לאיבוד בתוך החשיבה הזאת. להפוך אותה להרגל. להזדהות איתה.
ההסתגלות של הילדים לשגרת החיים ברילוקיישן חשובה, שהם יהיו מאושרים – חשוב. ובהשוואה לאלה, הכל היה פחות חשוב.
וכך, במקום להודות שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור, מיתגתי אותה אחרת והכרזתי שאני בכלל לא אוהבת שגרה. שהשגרה משעממת.
אבל האמת, כשהייתי מוכנה להודות בה, היא שאני הרגשתי משעממת.
כשההישגי בסוף יום הסתכמו בסיר מרק וסלסלת כביסה, כשלא עשיתי שום דבר משמעותי, הרגשתי משעממת ולא חשובה.
אותם 6 ימים היו תחילתה של התובנה שקודם אני אעשה ואז זה יהיה משמעותי לי, לא הפוך. קודם זה יהפוך להרגל, אחר כך זה יהפוך לחלק ממי שאני.
(ושאני מוכנה להיות משעממת, אם המשמעות היא שתהיה לי שגרה, והרגלים, ואעשה את מה שתכננתי).

כל פוסט הוא התחלה חדשה

כנראה שהייתי מודעת עוד קודם, במידה מסוימת, לכך שאני לא עושה דברים בזמן, במקום ובדרך המיטביים עבורי. אבל יש הבדל בין לדעת שמשהו לא עובד ובין לדעת מה כן יעבוד.
הימים האלה לבד סיפקו לי הזדמנות נדירה להיזכר שאני יכולה להיות אחרת. העניקו את המודעות למה שמתאפשר כשאני זורמת לא עם מה שקורה אלא עם עצמי ועם השעון הפנימי שלי. אפשרו לי הצצה ליקום מקביל, ואפילו לא דימיוני.
הם הזכירו לי שהאני הזו קיימת. הייתי רק צריכה לגלות את הדרך איך להיות שוב היא, יותר מכפי שהייתי רגילה להיות אני…

3 חודשים אחרי, עדיין יש לי כברת דרך לעבוד, אבל אני כבר הרבה פחות "זורמת" עם מה שקורה מבחוץ והרבה יותר עם סדרי העדיפויות החדשים. האוטומטים נחלשים. גם אם מישהו יקרא לי, או משהו יצוץ, אני יכולה לבחור לא לזוז, לא ליפול. וגם אם לבנה אחת תיפול, לא תיפול כל השרשרת. אני יכולה להתחיל לבנות רצפים אחרים, עם אבנים חדשות.

לקח לי רילוקיישן אחד לשבור הרגלים שבניתי במשך שנים,
שנה להטמיע הרגלים חדשים וגרועים,
עוד שנה לנסות להבין מה לא עובד לי,
שישה ימים להבין מה כן
ושלושה חודשים לחשב מסלול מחדש.
אם אצליח דרך הפוסט הזה לחסוך למישהי אחרת לפחות חלק מהזמן הזה, דיינו.
ואם את מרגישה שאת צריכה חברות לדרך, מוזמנת להצטרף אלינו:

 
‎שנת ההרגלים שלי – השראה מעשית להרגלים טובים‎
Private group · 90 members
Join Group
 

ועכשיו תורך. את לא חייבת לשתף (למרות שאשמח אם כן), אבל את כנראה חייבת לעצמך את התשובה:
אם היה הרגל אחד שהיית בוחרת לשנות, מה הוא היה?
מה היה משתנה בחיים שלך, בתוצאות שלך, בדימוי העצמי שלך?

תגובות

21 תגובות

  1. שלומית איזה פוסט מעולה. אין לתאר כמה שאני מזדהה איתו. כמה שאני מתגאה תמיד בזרימה הטבעית שלי עם מה שקורה.
    לאחרונה התחלתי להציב גבול (כי בסה"כ זה חלק מהעניין, להציב גבול לעצמנו ולהם) ואני מודיעה לילדים ש"היום אתם חוזרים הביתה ברגל מביה"ס כי יש לי מלא עבודה".
    יש עוד המון הרגלים שהייתי שמחה לשנות, כמו ללכת לישון מאוחר מדי (ואז לקום מאוחר מדי ואז לפזר מאוחר מדי את הילדים ובלחץ נוראי ואז להתחיל לעבוד מאוחר מדי).
    בא לשלוח את כולם לחו"ל לכמה ימים כדי לגלות מה הזרימה הטבעית שלי עם עצמי… תודה על פוסט מעורר מחשבה.

    1. תודה ליאת. איזו תגובה כייפית.
      הדברים ש"זורמים" לנו בטבעיות … אוי כמה קשה לשנות אותם…
      וגם התחלתי ללכת לישון יותר מוקדם מאז הקיץ. לא תמיד הולך אבל כשכן – תענוג.

  2. קראתי את הפוסט פעמיים, פעם אחת כי התמוגגתי מהכתיבה שלך ופעם שנייה כי הזדהיתי עם הרבה מהכתוב. גם אני שיניתי בשנתיים האחרונות הרבה מהזרימה עם הילדים לזרימה עם הצרכים שלי. מודה שמה שעזר לי ליישם את זה היו הנסיעות התכופות שלי לחו"ל שפשוט הוציאו אותי משגרת הילדים וגרמו גם להם ולעמרי להבין שאמא לא תמיד זמינה, גם כשהיא חוזרת הבייתה.

  3. וואו!
    איזה פוסט.
    בתור אמא לקטנטנים, אני מזדהה כל כך.
    הייתי שמחה לעוד כמה שעות עבודה אחר הצהריים. מחכה שהם יגדלו קצת ואז אני אקבל אותם בחזרה.
    תודה על הפוסט!

  4. ואני שואלת- עכשיו באים? למה לא באת לפני עשור, כשהחלפתי את השגרה שלי בשלהם. כי מה שלך לקח שנה, לי לקח עשור.
    ובדיוק כמו שאת אומרת- הפעם אין אחורה פנה. עכשיו גם אני בקדמת הבמה. ונעים שם. כמו פעם.

    תודה על טקסט נהדר. את נהדרת בכתיבה הכנה שלך.

  5. פוסט מעולה. מעורר וקצת בועט בבטן הרכה (בהמשך לשיחותינו…). נושא הערך העצמי ששזור בהרגלים שלנו ומה שאנחנו מסיקות מהם… נתת לי הרבה חומר למחשבה

    1. ערך עצמי הוא הנכס הכי חשוב שיש לנו. שווה להשקיע בו!
      וכמו שאת רואה, זאת הבטן הרכה של כל האמהות. אולי כשנפצח את זה נוכל לוותר על מכון כושר?

  6. וואו-וואו שלומית. תמיד הטקסטים שלך כל כך מעשירים ובהירים. הם מסדרים לי משהו בנקודת המבט. פתאום אני חושבת ש"הרגל" הוא משהו שאני כמעט לא שמה אליו לב, אולי כי כל התאור הפותח שלך הוא אשכרה אני. שיגרה ללא שגרה (מה את אומרת על המושג עמוד שגרה? 😉 ) ולפעמים אני חושבת שרק כוס הקפה שלי בבוקר היא הדבר הכי "הרגלי" שיש לי בחיים. זה וסהכ 3 כוסות קפה ביום. טוב, הלכתי להרהר ולנסות לראות מתי לכל הרוחות נפגש בפריז.

    1. בדיוק! הרגלים הם הדברים שאת עושה על אוטומט, בלי לחשוב למה. הם מאוד מייעלים את החיים אבל כשרוצים להכחיד אותם, זאת חתיכת משימה.
      ואם לא ניפגש בפריז בסוף נצטרך להיפגש בארץ… תיזהרי.

  7. מדויק לי להיום!! בדיוק היום חשבתי על זה כשהייתי צריכה להתאים את עצמי לילדתי שחזרה מוקדם מהצפוי וחשבתי ששוב אני מוותרת על עצמי במובן מסויים.. מאחלת לעצמי לשמור על הגבולות שלי..

  8. פוסט מקסים !!!! קצת "מנער" במובן החיובי… יש חשיבות רבה להביט פנימה ולחשב מסלול מחדש, אני חושבת שיש תקופות בחיים שפשוט מאלצות אותנו לעצור, להביט, ולהחליט מה יותר טוב עבורנו..בהצלחה
    דנה

    1. תודה רבה דנה. יש בהחלט תקופות כאלה, ולא רק רילוקיישן, אלא כל שינוי שמשמעותי עבורנו, בעיקר אם הוא משפיע על היום יום.

  9. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך, והפוסט הזה דיבר אלי במיוחד, הרבה תובנות עלו לי ועוד אשוב ואקרא בו. וגם איישם… תודה

  10. וואו. כתיבה מעולה, ופוסט מחכים ומעורר מחשבה.

    והשארת לי גם חומר למחשבה לגבי ההרגל שהייתי רוצה לשנות. אולי ההרגל שהייתי רוצה לשנות כרגע זה ההרגל לבדוק את הטלפון כל כמה דקות אם יש משהו חדש בפייסבוק/חדשות/מיילים/ווטסאפ. זה היה נותן לי יותר שקט פנימי.

    לגמרי מרגיש בתוך מירוץ אחרי הילדים לפעמים, אבל הם באמת עדיין קטנים, ואני חושב שככה זה בשלב הזה, ואני גם מצליח להנות הרבה מהרגעים איתם. אבל זו אחת הסיבות שהתחלתי לכתוב את הבלוג שלי, כדי לפנות זמן גם לעצמי .

    גרמת לי לחכות לפוסט הבא שלך.

    1. וואו יואב, כמה מרגש למצוא תגובה מזדהה מגבר בפוסט הזה.
      מסכימה לגמרי עם ההרגל שאתה רוצה לשנות. גם אותי זה הטריד, שאני כל הזמן מרגישה צורך לבדוק את הטלפון. והתחלתי להשאיר אותו בחדר אחר, בעיקר בשעות אחר הצהריים כשהילדים בבית. מאוד עזר לי להיגמל מהדחף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן