של מי ההרגלים האלה לעזאזל?

מאז שעברנו לפריז עליתי וירדתי כמו הים בהתאם לירח.
הילדים קבעו אם גאות או שפל. אם אני צריכה לקום או יכולה לישון. אם אפשר לעבוד מהבית או שלא. אם אוכלים עכשיו ומה אוכלים.
נשאבתי לחיים שלהם, על חשבון החיים שלי, ובעיקר דברים שדורשים ריכוז והתמדה: עבודה, כתיבה, למידה. הלו"ז מוכתב ממה שקורה, מי שבא. הרגלתי את עצמי "לזרום עם מה שקורה".
אם הייתם שואלים אותי איך נראה יום ממוצע שלי, אז אין יום ממוצע. תלוי איזה יום ומי נמצא.
אם הייתם שואלים אותי לגבי השיגרה שלי, הייתי אומרת שאין לי שיגרה. שיגרה זה לאנשים משעממים.

והנה, בחופש הגדול הזדמנו לי שישה ימים לבד עם עצמי, בבית, בלי אף אחד שיחליט עלי:  מתי לקום, מה לאכול, כמה לעבוד.
שישה ימים לעשות מה שבא לי, מתי שבא לי.
שישה ימים ש…. היו דומים זה לזה כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר".
שישה ימים שכמו שוכפלו במכונת זירוקס: יקיצה טבעית באותה השעה, ריצה ביער, יום עבודה זהה באורכו עם הספק משולש, שיעור אונליין, הרבה כתיבה (בשישה ימים כתבתי כמו בחודשיים שקדמו להם) והרבה פנאי.
כך כל יום. יום יום. שישה ימים. לא השתעממתי, לא הותשתי ולא נמאס לי, להיפך.
יותר מהכל הרגשתי שאני מסונכרנת. מחוברת לשעון פנימי.
שאני עושה דברים בדיוק בזמן הנכון.
בשעון שלומית.
קמה כשסיימתי לישון, אוכלת כשאני רעבה (הרבה פחות, מסתבר, ובעיקר פחות סוכר), עובדת כשאני מרוכזת (יש חיה כזאת!), עושה מה שתכננתי לעשות, והולכת לישון מרוצה מהיום שהיה.
הדברים הללו, כשאני צריכה להתאים את עצמי רק לעצמי, נעשים בקלות ומתרחשים כל יום בערך באותה השעה.
מסתבר ש…
יש דבר כזה – רוטינה שמתאימה במיוחד לי. והיא אפילו יעילה.

וביום השביעי…

הייתי שמחה לומר שמהרגע ההוא הכל היה אחרת. אבל זה יהיה שקר גס.
מה שקרה באמת הוא, שמייד כשכולם חזרו הביתה, סט ההרגלים הקודם שלי שב מהפנסיה.
הרצון שלי בשינוי תפס את בני המשפחה לא מוכנים, שלא לומר אדישים לחלוטין. הם המשיכו כמו שהם רגילים וגם אני, רוב הזמן, המשכתי כמו שהם התרגלו, כמו שאני התרגלתי, למרות שרציתי אחרת.
למורת רוחי, הרוטינה הקודמת, הלא נוחה, חזרה להפעיל אותי. ועם כל כמה שהיה לי לא נוח, היה לי קשה עוד יותר להתנגד.
לפעמים קשה לעשות מה שקל, וקל לעשות את מה שקשה‎.

היה כל כך קל לזרום עם מה שקורה, שבהתחלה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני כנראה לא באמת רוצה שינוי. שזה לא באמת חשוב לי. כי מה היה לי רע קודם? שגרה זה לחלשים!
העניין הוא שאחרי שבוע בחזרה לשגרה של אחרים, הבנתי שהמצב ההוא אולי היה לא רע לזמנו, אבל עכשיו הוא בלתי נסבל.
כמו לשתות אספרסו איטלקי ואז לחזור לנס קפה חול של עלית.
כמו לנהוג ברכב חדש ואז לעלות על לרכבת ישראל ביום א' בבוקר.
כמו לישון בקינג סייז עם פוך ומזגן ובאמצע החלום לעבור לסק"ש באוהל במחנה 80.

את מה שאני כבר יודעת איני יכולה כבר לא לדעת. או להתעלם.
קשה לחזור לחיות בהרמוניה עם דיסטורשן אחרי שהכרתי את מוזיקת הפרקט של בית ריק.

מה עושים כשההרגלים שלך פועלים נגדך?

מכירים את "אפקט הדומינו"? לבנת דומינו אחת שנופלת ומפילה את הלבנה הבאה, שמפילה את הבאה וכן הלאה. ככה זה גם עם הרגלים.
הרגלים בדרך כלל מתקיימים בשרשרת, רצף של פעולות שמפעילות האחת את הבאה בתור.
היתרון הוא שמרגע שבניתי את הרצף, מספיק להפיל את הלבנה הראשונה כדי שהרצף יתקדם.
החסרון הוא שמרגע שבניתי את הרצף, לא משנה אינו לבנה תיפול ראשונה, כל הרצף שאחריה יפול…

הבעיה: בניתי רוטינה שמופעלת חיצונית, על ידי אחרים, שעושים פעולות יומיומיות לחלוטין. קמים בבוקר, קוראים "אמא", שואלים "מה יש לאכול", חיים את חייהם…
לעצור אותם אינה אפשרות. אני צריכה לעצור אותי – מלהפסיק את מה שאני עושה, מלשנות את התכניות לפי מה שקורה עכשיו. לעצור את התגובה האוטומטית שלי, בכל פעם מחדש. לבנה אחרי לבנה.
לפעמים נראה היה שלאף אחד חוץ ממני אין עניין בהצלחה שלי, אפילו להיפך. לא כי הם רוצים שאכשל, אלא כי כך הם רגילים. לא כי הם נגדי, אלא כי הם בעד עצמם.
אבל התעקשתי, והמשכתי, כי השישה ימים האלה הזכירו לי משהו. מישהי.
סוף סוף הרגשתי שיש לי קצה חוט למשהו שחומק ממני כבר הרבה מאוד זמן. לזהות אחרת.

מה קשור זהות עכשיו?

First we make our habits, then our habits make us.

John Dryden

כשאנחנו עושים משהו בקביעות, הוא הופך להיות חלק ממי שאנחנו. ההזדהות עם ההרגלים הופכת להיות הדימוי העצמי, האישיות, הזהות.
אחרי שניסיתי X פעמים והחיים נכנסו באמצע, אחרי שהתחלתי מספיק דברים ועזבתי, אמרתי לעצמי שאם זה היה מספיק חשוב, מספיק משמעותי לי, הייתי מתמידה.
הרגשתי ששום דבר שאני עושה לא מספיק משמעותי לי. ששום דבר שאני עושה לא מספיק משמעותי. שאני לא מספיק משמעותית.
(ואז הגיע היום שהרגשתי שאני יכולה להיות מוחלפת בצי של עוזרות בית והחיים יתנהלו כסדרם…)
כל כך קל ללכת לאיבוד בתוך החשיבה הזאת. להפוך אותה להרגל. להזדהות איתה.
ההסתגלות של הילדים לשגרת החיים ברילוקיישן חשובה, שהם יהיו מאושרים – חשוב. ובהשוואה לאלה, הכל היה פחות חשוב.
וכך, במקום להודות שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור, מיתגתי אותה אחרת והכרזתי שאני בכלל לא אוהבת שגרה. שהשגרה משעממת.
אבל האמת, כשהייתי מוכנה להודות בה, היא שאני הרגשתי משעממת.
כשההישגי בסוף יום הסתכמו בסיר מרק וסלסלת כביסה, כשלא עשיתי שום דבר משמעותי, הרגשתי משעממת ולא חשובה.
אותם 6 ימים היו תחילתה של התובנה שקודם אני אעשה ואז זה יהיה משמעותי לי, לא הפוך. קודם זה יהפוך להרגל, אחר כך זה יהפוך לחלק ממי שאני.
(ושאני מוכנה להיות משעממת, אם המשמעות היא שתהיה לי שגרה, והרגלים, ואעשה את מה שתכננתי).

כל פוסט הוא התחלה חדשה

כנראה שהייתי מודעת עוד קודם, במידה מסוימת, לכך שאני לא עושה דברים בזמן, במקום ובדרך המיטביים עבורי. אבל יש הבדל בין לדעת שמשהו לא עובד ובין לדעת מה כן יעבוד.
הימים האלה לבד סיפקו לי הזדמנות נדירה להיזכר שאני יכולה להיות אחרת. העניקו את המודעות למה שמתאפשר כשאני זורמת לא עם מה שקורה אלא עם עצמי ועם השעון הפנימי שלי. אפשרו לי הצצה ליקום מקביל, ואפילו לא דימיוני.
הם הזכירו לי שהאני הזו קיימת. הייתי רק צריכה לגלות את הדרך איך להיות שוב היא, יותר מכפי שהייתי רגילה להיות אני…

3 חודשים אחרי, עדיין יש לי כברת דרך לעבוד, אבל אני כבר הרבה פחות "זורמת" עם מה שקורה מבחוץ והרבה יותר עם סדרי העדיפויות החדשים. האוטומטים נחלשים. גם אם מישהו יקרא לי, או משהו יצוץ, אני יכולה לבחור לא לזוז, לא ליפול. וגם אם לבנה אחת תיפול, לא תיפול כל השרשרת. אני יכולה להתחיל לבנות רצפים אחרים, עם אבנים חדשות.

לקח לי רילוקיישן אחד לשבור הרגלים שבניתי במשך שנים,
שנה להטמיע הרגלים חדשים וגרועים,
עוד שנה לנסות להבין מה לא עובד לי,
שישה ימים להבין מה כן
ושלושה חודשים לחשב מסלול מחדש.
אם אצליח דרך הפוסט הזה לחסוך למישהי אחרת לפחות חלק מהזמן הזה, דיינו.
ואם את מרגישה שאת צריכה חברות לדרך, מוזמנת להצטרף אלינו:

‎שנת ההרגלים שלי – השראה מעשית להרגלים טובים‎ Private group · 90 members Join Group

ועכשיו תורך. את לא חייבת לשתף (למרות שאשמח אם כן), אבל את כנראה חייבת לעצמך את התשובה:
אם היה הרגל אחד שהיית בוחרת לשנות, מה הוא היה?
מה היה משתנה בחיים שלך, בתוצאות שלך, בדימוי העצמי שלך?

תגובות