כשהייתי נערה היו לי ארבעה חברים טובים, שני בנים ושתי בנות.
הבנות היו בנות. מרחנו לק, הצטלמנו, השתזפנו וריכלנו, ראינו טלויזיה וריכלנו, וכמובן דיברנו על בנים. הבנים היו בנים, ואני לא הפרעתי להם. קראנו מגזין אוטו, זרקנו שקיות מים מהגג, עבדנו על אנשים בטלפון, שיחקנו פינגפונג ונסענו לראות זונות בתל ברוך.
אחד הבנים במיוחד היה החברה הכי טובה שלי. הוא לקח אותי לנהוג עוד לפני שהיה לי רשיון ולקח אותי לסרט בכל פעם שנכשלתי בטסט. אני דאגתי שהוא יגיע הביתה כשהחבר'ה שלו השאירו אותו בחוץ שיכור בתחתונים, צועק על מכוניות ברחוב. היינו יוצאים לטייל עם הכלבים בחצר וחוזרים כעבור שעות. כולם היו בטוחים שקורה משהו, אבל כלום לא קרה.
כשהוא התגייס, שנה לפני, התכתבנו ארוכות. התבאסתי בשבילו כשהוא נרדם בשמירה ונשאר שבת. בכיתי איתו כשהחברה המגעילה שלו עזבה אותו. הייתי איתו בבית חולים אחרי שהתרסק בתאונת דרכים קשה. וכשהוא היה 3 חודשים בגימלים עם לסתות קשורות הכנתי שייקים מחביתה וסלט ואפילו משניצל וצ'יפס.
ואז זה כן קרה, הדבר שלפעמים קורה בין החברים הכי טובים, בעיקר בסרטי הנעורים הקלאסיים של האייטיז. רק בלי הסוף ההוליוודי. לא הייתי מאוהבת.
אחד הבנים במיוחד היה החברה הכי טובה שלי. הוא לקח אותי לנהוג עוד לפני שהיה לי רשיון ולקח אותי לסרט בכל פעם שנכשלתי בטסט. אני דאגתי שהוא יגיע הביתה כשהחבר'ה שלו השאירו אותו בחוץ שיכור בתחתונים, צועק על מכוניות ברחוב. היינו יוצאים לטייל עם הכלבים בחצר וחוזרים כעבור שעות. כולם היו בטוחים שקורה משהו, אבל כלום לא קרה.
כשהוא התגייס, שנה לפני, התכתבנו ארוכות. התבאסתי בשבילו כשהוא נרדם בשמירה ונשאר שבת. בכיתי איתו כשהחברה המגעילה שלו עזבה אותו. הייתי איתו בבית חולים אחרי שהתרסק בתאונת דרכים קשה. וכשהוא היה 3 חודשים בגימלים עם לסתות קשורות הכנתי שייקים מחביתה וסלט ואפילו משניצל וצ'יפס.
ואז זה כן קרה, הדבר שלפעמים קורה בין החברים הכי טובים, בעיקר בסרטי הנעורים הקלאסיים של האייטיז. רק בלי הסוף ההוליוודי. לא הייתי מאוהבת.
חודשים ארוכים הוא לא הסכים לדבר איתי, וכשכבר כן אז היתה לו חברה חדשה שלא הסכימה שהוא ידבר איתי. גם כשהיא כבר לא היתה חדשה היא לא הסכימה שהוא ידבר איתי ואז הפסקתי לנסות.
נפגשנו כמה פעמים, העיר היתה קטנה אז וגם למדנו באותה פקולטה, אבל הסוף כבר היה מאחורינו.
חשבתי עליו הרבה. בהתחלה כי נפער חור גדול מאוד בחיי ואחר כך כי המון דברים המשיכו להזכיר אותו. שירים ששמענו ביחד, סרטים שראינו ביחד, מקומות, מכתבים, פתקים, תמונות. שנים של זכרונות. לאט לאט החלל התמלא, חברים חדשים נכנסו לחיי, זכרונות ישנים כוסו בחדשים. ועדיין, את מקומו איש לא תפס. חבר כמוהו לא היה לי. כל החברים שהגיעו אחריו כבר היו "ידידים". יש הבדל גדול בדיסטנס. בין חברים אין דיסטנס בכלל, ובין ידידים נשאר רווח לאנשים נוספים.
מידי פעם הוא היה צץ לי במפתיע בחלום, מתנהג בו כאילו הוא עדיין חלק מחיי וכאילו לא חלפו השנים. אחרי כל חלום כזה חשבתי הנה עומד להתרחש צירוף מקרים מופלא ובקרוב ניתקל זו בזו, במקרה כמובן. אבל בניגוד גמור לכל סטטיסטיקה ישראלית לא קרה המקרה. לא פגשתי אותו. לא ראיתי אותו בפייסבוק וגם לא בשום מקום אחר.
מידי פעם הוא היה צץ לי במפתיע בחלום, מתנהג בו כאילו הוא עדיין חלק מחיי וכאילו לא חלפו השנים. אחרי כל חלום כזה חשבתי הנה עומד להתרחש צירוף מקרים מופלא ובקרוב ניתקל זו בזו, במקרה כמובן. אבל בניגוד גמור לכל סטטיסטיקה ישראלית לא קרה המקרה. לא פגשתי אותו. לא ראיתי אותו בפייסבוק וגם לא בשום מקום אחר.
עד לפני יומיים.
מפתיע לפגוש מישהו שפעם ידעת עליו הכל ולהבין שאת לא יודעת עליו כלום.
הוא נראה בדיוק כמו החבר הטוב שהיה לי פעם אבל הוא לא.
נכון, עברו עשרים שנה בערך, אבל הופתעתי. הופתעתי שהוא לא התרגש לראות אותי, שהוא מעולם לא חיפש אותי, שלא עניין אותו לדעת מה קרה איתי מאז.
הופתעתי, והייתי נבוכה, כי אני הייתי כולי שמחה ונרגשת לראות אותו.
אחרי פרק טריוויה קצר במיוחד (איפה גרים, מה עושים, כמה ילדים) לא נשאר מה לומר. זייפנו הדדית צורך ללכת לאנשהו וויתרנו על שלב ה"נהיה בקשר".
וזהו. הלכתי לקבור את עצמי קצת ואחר-כך לחפור את עצמי החוצה ולתהות למה. למה כל כך רציתי לפגוש אותו, למה אני כל כך לא מעניינת אותו יותר ולמה אכפת לי.
אחרי שניסיתי כמה אפשרויות הבנתי שאני יכולה להמציא כל סיפור שאני רוצה ולהחליט שזה מה שקרה. אני יכולה לספר לעצמי שיכול להיות שפגעתי בו אז הרבה יותר משידעתי. זה יסביר את העניין יפה. אני יכולה לספר לעצמי שבכל זאת עברו שנים ויש לו חיים מלאים בלעדי. גם זה הסבר לא רע.
אבל הסיפורים לא משנים את העובדות. העובדות הן שחלפו עשרים שנה ושאני לא אדע לעולם. הגיע הזמן שגם אני אפרד מהחבר שהיה לי פעם.
מפתיע לפגוש מישהו שפעם ידעת עליו הכל ולהבין שאת לא יודעת עליו כלום.
הוא נראה בדיוק כמו החבר הטוב שהיה לי פעם אבל הוא לא.
נכון, עברו עשרים שנה בערך, אבל הופתעתי. הופתעתי שהוא לא התרגש לראות אותי, שהוא מעולם לא חיפש אותי, שלא עניין אותו לדעת מה קרה איתי מאז.
הופתעתי, והייתי נבוכה, כי אני הייתי כולי שמחה ונרגשת לראות אותו.
אחרי פרק טריוויה קצר במיוחד (איפה גרים, מה עושים, כמה ילדים) לא נשאר מה לומר. זייפנו הדדית צורך ללכת לאנשהו וויתרנו על שלב ה"נהיה בקשר".
וזהו. הלכתי לקבור את עצמי קצת ואחר-כך לחפור את עצמי החוצה ולתהות למה. למה כל כך רציתי לפגוש אותו, למה אני כל כך לא מעניינת אותו יותר ולמה אכפת לי.
אחרי שניסיתי כמה אפשרויות הבנתי שאני יכולה להמציא כל סיפור שאני רוצה ולהחליט שזה מה שקרה. אני יכולה לספר לעצמי שיכול להיות שפגעתי בו אז הרבה יותר משידעתי. זה יסביר את העניין יפה. אני יכולה לספר לעצמי שבכל זאת עברו שנים ויש לו חיים מלאים בלעדי. גם זה הסבר לא רע.
אבל הסיפורים לא משנים את העובדות. העובדות הן שחלפו עשרים שנה ושאני לא אדע לעולם. הגיע הזמן שגם אני אפרד מהחבר שהיה לי פעם.
הפוסט הזה הוא חלק מתהליך הפרידה, וגם מוזיקת האייטיז ששמעתי תוך כדי, פלייליסט שלם שנשלף מתוך זכרונותי. בריאיין אדמס וניק קרשאו, פול יאנג ואפילו בארי מנלאו העתיק יותר.
להתראות חבר יקר. אמנם לא היית אהבת הנעורים שלי, אבל אהבתי אותך מאוד, והפכת את הנעורים שלי להרבה יותר נסבלים.
