רחוק, רחוק יותר

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

רחוק, רחוק יותר | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

הרבה שינויים עברו עלינו השנה, אבל אם יש אחד שבולט במיוחד הוא העליה של סף הריגוש.
אחרי שנפרדנו בדמעות, אחרי שנסענו רחוק, אחרי שנה מלאה חוויות והתנסויות, הציפיה ל"עוד" נוכחת ביותר.
לפעמים נראה לי שהילדים מצפים לחוויות חדשות כמעט כמו שהם מצפים שארוחת הצהריים תוגש.

זהו מעשה ידינו להתפאר, כמובן.
מאחר ונטלנו מהילדים את כל החברה והכיף שהיו מנת חלקם בישראל, שאפנו לספק תחליפים ובהחלט יכול להיות שעשינו זאת בנדיבות רבה מידי. "חטאנו" בפיצוי יתר, לקחנו את זה רחוק מידי…
אל דאגה, אנחנו משלמים את המחיר. תרתי משמע.

בצד החיוב, התא המשפחתי הגרעיני שלנו זכה השנה להמון זמן יחד: סופי שבוע ארוכים כשגרה וחופשות ונסיעות בכמות שהיתה מספיקה לנו פעם לכמה שנים.
מהצד השני? כל הביחד הזה העלה גם צורך להתרחק מידי פעם ולהתנתק.

המון זמן ביחד | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

להיפרד כדי להתאהב מחדש

מהלך השנה סיפק לנו לא מעט הזדמנויות לבחון את יכולת ההתרחקות שלנו.
חמש פעמים נסעתי השנה לבד, לביזנס וגם לפלז'ר. 22 יום במצטבר העברתי בלעדיהם.
זמן להתאהב בהם שוב. אוויר לנשימה.

אולי תופתעו לשמוע, אבל בספירה הכללית של נסיעות בני הבית אני נמצאת במקום האחרון…
כן כן, כולם עד אחרון המוסקטרים, גילו את הקסם שבלהתרחק.

כבר בחודש הראשון יצא הגדול לטיול גיבוש של 5 ימים.
ילד בן 13.5 שנוסע לבלות עם 60 ילדים שהוא לא מכיר, שמדברים בשפה שהוא לא ממש יודע.
ידעתי שהוא מסוגל להיות בלעדינו – כמה חודשים קודם לכן הוא נסע עם קבוצת הכדורגל שלו לשמונה ימים בספרד – אלא שעם כל השינוי הגדול שעבר מאז, תהיתי אם הוא זוכר שהוא יכול. הוא זכר.

אחר כך הוא נסע שוב, לשבוע בישראל. עקרונית זאת היתה נסיעה בטוחה לחיק המשפחה. אבל אני כמובן מצאתי סיבות לדאוג – מהטיסה לבד, מהחברים שלו שמסתובבים על אופניים חשמליים, מהאפשרות שבין כל התחנות שהוא מתכנן לעבור בהם יכול להיות מצב שבו כל אחד יחשוב שהוא במקום אחר ואף אחד לא ידע איפה הוא.
וגם דאגתי מהאפשרות שברגע האחרון הוא לא ירצה לחזור אלינו. הוא חזר.

והנה הגיע תורו של המוסקיטר הצעיר. 5 ימים בלונדון בטיול בית ספר בעקבות הארי פוטר (נכון מגניב בטירוף?).
ככל שהתקרבה הנסיעה חיכיתי (ואולי קצת קיוויתי) שהוא יגיד שהוא לא רוצה לנסוע. אבל הוא דווקא מאוד רצה, האפרוח שלי.
היו הרבה דברים לחשוש מהם: רק בן 9, צליאקי, נוסע עם כיתה שרוב הזמן הוא לא לומד איתה (הוא למד בכיתת למהגרים שאינם דוברים צרפתית). אה, כן, הוא לא דובר צרפתית. מה יקרה אם משהו יקרה? יהיה בסדר, הבטיחה המורה. והיה בסדר*.
* הילד הוחזר עם בליטה רצינית במצח ושתי חבורות ענקיות, אחרי שנפל במדרגות. כששאלתי אותו איך היה הוא ענה בהתלהבות "מדהים".

ואז הגיע תורו של האמצעי. שתי נסיעות קצרות יחסית, אך ברצף, 2 לילות לטיול בית ספר לחופי הפלישה בנורמנדי ועוד 2 לטורניר כדורגל בריימס. בלי להרגיש, עברנו גם את זה.

אבל כל אלה היו רק טיולי הכנה. אתגר ההתרחקות הגדול עדיין היה לפנינו. 

בדרך ל... | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

מבחן סוף שנה

שמרנו את הטוב ביותר לסוף.
טורניר כדורגל של שבוע בליסבון לשני הגדולים ויום אחריו – מחנה קיץ, סאמר-קאמפ ("קולוני", בצרפתית), לשלושתם. לשלושה שבועות.

עכשיו, לאור הנ"ל אתם יכולים לחשוב שציפיתי לחופש הגדול כמו שבאמת מצפים לחופש גדול. כמו שילדים בבית ספר מצפים לחופש הגדול: הפוגה מהמחויבות, מהמסגרת, מה"צריך" , מהשיעורים (מהכביסות, מהבישולים, מהבלאגן והלכלוך בבית…), לטובת שבועות על שבועות של זמן איכות עם נטפליקס.
אלא שאני ציפיתי לחופש הגדול כמו בכניסה למערה חשוכה. אולי נעבור ונראה את האור, ואולי יאכל אותנו טרול.
מפלס החרדות שלי טיפס עד שבשלב מסוים מילא לי את הראש כולו ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.

כבר לא חשבתי על יכולת ההתרחקות שלהם, אלא על זאת שלי. לי זה יותר מידי. גם שלושתם, גם כמעט חודש. היה מאוד ברור לי שנגסתי יותר ממה שאני יכולה להכיל. שהלכתי רחוק מידי. שמספיק ציוץ אחד של מישהו שלא רוצה לנסוע כדי שהוא לא ייסע.
אני לא אהיה זאת שתילחם על זכותם להפיק את המקסימום מאלפי היורו ששילמנו על כל החופש הזה.

אמיר, שהיה אמור להתייצב בסמינר מקצועי בישראל יום לפני שהבנים יוצאים לקמפ, הבין שעדיף לו לאחר לסמינר שלו, ולוודא שהבנים נוסעים לאן שהם אמורים לנסוע.
לפני שאתם מרחמים עליו, המסכן שנשוי לנקבה היסטרית, דעו שכפרס "ניחומים" הוא זכה להצטרף אליהם בליסבון לארבעה ימים ונהנה בטירוף.
עכשיו נשאר לנו רק לעבור את הקולוני בשלום, ואפשר לנסוע לחופשה משפחתית כולם ביחד…

הקולוניאלים החדשים

הקולוני, או הסאמר קמפ כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא מסוג הדברים שנשמעים טוב על הנייר ונראים נהדר בסרטים.
הטרו-מינינג של החופש הגדול:
הילדים יוצאים למחנה קיץ בו הם עושים סביב השעון דברים שמתאימים לגילם, בחברת בני גילם.
המבוגרים נשארים הרחק משם, וגם עושים רק דברים שמתאימים לגילם בחברת בני גילם.

הפריזאים מתחילים למצוא כוכב אחר שייקח את הילדים שלהם מייד אחרי חופשת הסקי בפברואר.
ואנחנו? בדקנו את שיטת מצליח. הצענו לילדים מחנה קיץ של ארגון יהודי צרפתי עם חברים והבטחה למדריכים דוברי עברית. הם התלהבו וסגרנו עניין.
המוסקיטר הגדול ייסע ללוס-אנג'לס הרחוקה, שני הצעירים יותר ייסעו לדוביל הקרובה יחסית.

מרגע שהמצליח הצליח ועד חודש יולי תלה הקולוני מעל ראשי כמו מאוורר עם להבי פלדה. רוב הזמן הוא ייצר משבי אוויר נעימים ועצם המחשבה עליו ועל  3 שבועות נטולי "אמממאאא תכיני תקני תקחי אני רעב הוא מציק לי משעמם לי" רעננה אותי בימים בהם היה לי אובר-דוז של רעש ומלאכות בית.
אבל מידי פעם דמיינתי איך אחד מהלהבים האלה מתנתק ממקומו ו……..
בקיצור, בקלות יכולתי לראות איך כל העניין הקולוני משתבש.

נתחיל בזה שבין הנחיתה מליסבון לבין ההמראה של הגדול ל LA היו קצת פחות מ 12 שעות, בלילה. כולל זמן הנסיעה הלוך וחזור לשדה התעופה, כן?
האפשרות שהטיסה מליסבון תאחר היתה הקטנה בחששותי. מה אם הוא יחליט ששבוע מחוץ לבית הספיק לו? אם להיות כנה, עמוק עמוק בפנים היה חלק בתוכי שלא היה מתנגד שזה ייקרה…

ואז יש את עניין המחנה בדוביל. אמנם רק שעתיים וחצי נסיעה מהבית, אבל מי שולח שני ילדים בני 9 ו- 11 לשלושה שבועות מחוץ לבית ועוד עם אנשים זרים? ואיך בכלל נפרדים לפרק זמן כזה?
תת המודע שלי הקרין עבורי דרמות מרסקות לב המתרחשות בתחנת רכבת. ילדים בוכים נאחזים בשולי שמלתה של אמם ומסרבים לעזוב, בעוד אביהם האכזר גורר אותם משם. והיתה גם הסצינה בה הרכבת מתחילה לנסוע ולהתרחק מהרציף כשפתאום ראש של ילד מציץ מהחלון וקריאות שבר "אמא… אמא…" נשמעות ברקע.

לחסוך לכם את המתח, זה לא קרה.
ראשית, לא לבשתי שמלה. שנית, חלונות הרכבת לא נפתחים.
וחוץ מזה, לא היו דרמות מלבד אלו שהתחוללו בתוכי. ואת אלה הצלחתי להכיל עד שכולם נסעו.
הגדול עלה למטוס והצעירים לרכבת, אמיר נסע גם הוא לשדה"ת שארלד"ג ואני חיכיתי לחברה שתגיע מהארץ לחנוך את החופש הגדול שלי, מהרהרת באפשרות שה"קולוני" הוא הרעיון הגאוני בתבל והצרפתים יודעים מה הם עושים.

המחשבה, שהבעיה הכי קשה שתעמוד בפני תהיה איך להעביר את כל הזמן הפנוי שיעמוד לרשותי, נראית הגיונית מתמיד.

Au revoir les enfants | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית
טקס פרידה בנוסח אלג'יראי: התזת מים על הרכבת להבטחת נסיעה טובה ומוצלחת.

To Be Continued…

תגובות

3 תגובות

  1. וקריאות שבר “אמא… אמא…” נשמעות ברקע.

    הקיץ נסעתי עם הילדים לצרפת ובמלון ליד שדה התעופה אחרי שנחתנו ב24:00 בלילה סנריו האימים שלך התממש אצלי.

    אחרי שנרדמו העזתי לרדת לשתי דקות לקבלה לבקש משהו וכשיצאתי מהמעלית היה נדמה לי שאני שומעת משהו. ש… אוי ריצה מטורפת במזגרות… הקול מתחזק והולך וכן זה הבן שלי בקריאות שבר אמא… אמא…

    עברו שלושה שבועות ושנינו טרם התאוששנו חחחח

    1. זה אחרת כשהם יודעים שאת מתרחקת, ואפילו בוחרים בכך בעצמם, מאשר כש"אמא נעלמת פתאום".
      זה ממש פחד קיומי. מסכנון. בן כמה הוא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן