קלולס בפריז מתה והיא חיה בפריז

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

קלולס בפריז | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

לכאורה, הסיבוב השני שלנו בפריז הוא הזמנה לדז'ה וו. הרבה כאלה.
בפועל, הסיבוב השני שלנו פה הוא חוויה שונה לגמרי.
קשה למצוא קווי דמיון בין אז לעכשיו, מכל בחינה. המקסימום דז'ה וו שהגעתי אליו היה כשביקרתי בשכונה בה גרנו אז וקניתי במבה במכולת הכשרה ליד הבית הקודם.
תארו לעצמכם את הפתעתי כשהדז'ה וו תקף מהמקום הכי פחות צפוי: הבלוג.
כדי להסביר, אני צריכה לקחת אתכן 12 שנים אחורה.

פעם היה לי בלוג אחר…

כשיצאנו בשליחות לפריז, בשנת 2005, חיפשתי דרך לעדכן את החברים והמשפחה באופן שוטף קורותינו. תוך זמן קצר הבנתי שקיים דבר כזה, "בלוג", ועברתי לגור שם.
קלולס בפריז, הבלוג הראשון שלי, שכן בתפוז בלוגים. הוא היה חסר שיק, מצחיק, כן וקלולסי, כמו אמא שלו. תוך זמן קצר התחלתי לכנות אותו בשם החיבה "קלולס" ולדבר עליו, בעצם עליה, כעל ישות עצמאית.
(אגב, האיור בראש הפוסט היה תמונת הפרופיל של קלולס)

קלולס בפריז | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית
למעבר ל 2005 הקליקו על התמונה…

בשנה הראשונה לאחר המעבר, שבה הייתי נטולת חברות ותעסוקה, קלולס מילאה את החללים בחיי: היא עזרה לי לשמור על קשר עם חברים ומשפחה בארץ. היא דרבנה אותי לצאת ולעשות, כדי שיהיה לי על מה לכתוב. היא גילתה בפני את עולם הבלוגים והבלוגרים וגרמה לי לקרוא וללמוד וליישם. והיא לימדה אותי לכתוב כמו שאני מדברת.
וכך, בין שכתבתי על נופים ובין על אירועים רבי משתתפים, כתבתי את הקול שבראש שלי.
הכי "רק על עצמי לספר ידעתי."

מי הבוס?

לקח לה זמן להתבסס, לקלולס, ולאפיין את עצמה בצורה מדויקת. אבל כשזה קרה, בשלב מסוים, שמתי לב שהיא התחילה להשתלט עלי.
היא גרמה לי לצאת ולעשות גם כשלא בא לי לצאת ולעשות, כדי לעמוד ב"התחייבות" שלי לקוראים שלה.
היא שינתה את סדרי העדיפויות שלי, כך שמה שלא היה מעניין מספיק או רלוונטי מספיק עבור הבלוג נדחק למורד הרשימה.
היא הצרה את נקודת המבט שלי, כך שאראה בעיקר את הזווית שהשתקפה דרכה: הקלולסית, הקלילה, המצחיקה.
היא דחקה הצידה רגשות פחות נעימים, כשלא נתנה להם קול או במה.
היא אפילו נכנסה ביני לבין כמה "חברות", שנהגו להתייחס אלי כאילו אני הדוקומנטריסטית הצמודה שלהן, פוקדות עלי "תכתבי" ו"אל תכתבי" ואז כועסות כשלא מילאתי פקודות.

כשהבנתי שזה מה שקרה לי, שאני מתכווצת למענה, כעסתי.
"צר עולמי כעולם נמלה" אומרת השורה השניה ולקח לי 30 שנה להבין את כוונתה.
עולמי היה שורת כתובת בתפוז בלוגים. מלבדי התקיימו בו רק אלה שכתבתי עליהם, אלה שקראו ואלה שהגיבו. השאר היו רעשי רקע.

הייתי מכורה לה, לקלולס בפריז. אהבתי אותה על מי שהייתי בזכותה, כעסתי על שתלטנותה וקינאתי בה על הפער שהלך וגדל ביני לבינה. היא היתה פחות לחוצה, יותר מצחיקה, חייה היו מגניבים יותר.
רציתי לשנות אותה למידותי, אלה האמיתיות. להפוך אותה ליותר מגוונת ויותר אני, וכשלא הצלחתי, התרחקתי.
הבלוג כבר לא היה אישי, או לפחות האישיות כבר לא היתה אני. היא היתה רק חלק ממני, שהלך וקטן ולא ידעתי איך להכניס אליו את כל השאר.
עמדנו לחזור לארץ, תדירות הפוסטים הלכה ודעכה, קלולס בפריז גססה. ביותר ממובן אחד.
כשנכתב הפוסט האחרון, היא אפילו לא ידעה שזה מה שזה והלכה בלי לומר שלום.

ואז היא נעלמה

חזרנו ארצה ובמשך שנה לא כתבתי. השנה הרעה בחיי.
זו היתה שנה רעה כי הייתי במקום בו לא רציתי להיות, מעשית, רגשית ופיזית. היה בה כל מה שלא אהבתי בחיי שלפני הנסיעה, רק שעכשיו ידעתי שיש חיים אחרים, ולא הצלחתי להשיג אותם.
וקלולס בפריז? נשארה בפריז, רחוקה ומושלמת, בלתי מושגת.
מישהי שהייתי פעם. עכשיו כבר לא.

מידי פעם מישהו, שחיפש משהו שקשור בפריז, היה נופל על הבלוג וכותב לי תגובה או שאלה.
מידי פעם מישהי היתה נשאבת לעולמה של הקלולס, קוראת את הבלוג מתחילתו ועד סופו, בערך 80 פוסטים, ואז מבקשת לדעת לאן נעלמתי ומה קורה איתי.
פעם אחת המישהי הזאת היתה אני. קראתי את יומנה של קלולס מהפוסט הראשון ועד האחרון והבנתי שהגיע הזמן לכתוב את המילה האחרונה. אפילוג.

קלולס בפריז | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית
למעבר ל 2009 הקליקו על התמונה…

דלת אחת שנסגרת

כשאני קוראת היום את הפוסט ההוא, האחרון, שסוגר את הדלת על הבלוג הראשון, אני מבינה את הערך המדהים של הבלוג בחיי והדלתות שנפתחו בעקבותיו.

בזווית אישית, היה בו ערך טיפולי עבורי. גם כשהיה חלק מחיי וגם בפרידה ממנו.
יכולתי להסתכל על הדרך שעברתי ועל המקום בו נמצאתי מבחוץ, לסיים את האבל על הטוב שהיה ולמצוא איך לשמוח בטוב שיש.

בזווית מקצועית, הוא ייסד לי קריירה חדשה. התוכן בדיוק הומלך למלך, ולי כבר היה ארמון וגם כמה טירות בממלכה.

ובזווית הבלוגרית? דרך הסיכום ההוא, של שנה בחייה של שלומית מישראל, כתוב בקולה של קלולס בפריז, ראיתי את זה. הצורך שיש לי, שתמיד היה לי, לספר סיפור שהוא מיקרוקוסמוס.
סיפור שמתוכו קל לי להסביר ולאחרים להבין.
לפתוח דלת לא רק לעולם שלי, אלא עבור כל אחד לעולמו הפנימי.
בעצם, זה מה שאני עושה כאן, ב"השראה מעשית". מה שמביא אותנו לפתחו של הדז'ה וו שלי.

דיאלוג עם הבלוג 

ובכן, לאחרונה שמתי לב שגם הבלוג הזה, "השראה מעשית", מסנן אותי. לא מוכן לקבל כל פוסט שאני כותבת.
בעיקר כשרוח פריז/צרפת שורה על הטקסט.
"נראה לך שלקוחותיך מתעניינים בענייני הרילוקיישן שלך? בהסתגלות הילדים? בטיולים עם הכלב ביער? הם לא!
הביאי נא פוסטים עסקיים, עם מסקנות ברורות, תובנות ותרגולים."
כך, כל מה הוא שאינו מבית מדרשה של הפרסונה העסקית נכתב בדם, יזע ודמעות. לעיתים אני מתייאשת באמצע. לעתים אני מתייאשת אפילו לפני שאני מתחילה.
לעומתם, הפוסטים ש"הבלוג רוצה", את אלה קל לי לכתוב ולהעלות לבלוג. הם פרקטיקלי כותבים את עצמם.
על זה נאמר –  קארמה איז א ביצ', הכדור עגול והדלתות מסתובבות…
"כי מה פתאום קלולס בפריז נדחפת לי להשראה מעשית? חשבתי שקלולס מתה."
גם אני חשבתי, אני עונה לו, ולעצמי. אבל היא פה.
וכבר היה לי בלוג שסינן אותי והצר את צעדי, הראה לי את הדרך החוצה וגם סגר את הדלת. תשאל את קלולס איך זה נגמר בשבילה…

אני יודעת בדיוק לאן השביל הזה מוליך ואתם יודעים מה אומרים על מי שחוזר על אותה הטעות בפעם השנייה.
פשוט נצטרך לעשות לה מקום, לגברת. פריז גדולה מספיק בשביל שתינו.

 

תגובות

8 תגובות

  1. אני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך ואת הדרך שבה את מתבוננת בעולם. כאן בבלוג וגם בפייסבוק. זה כמעט לא משנה על מה, פשוט אוהבת את איך שאת מתנסחת ואת ההומור העדין השורה על הכל. ברינג הר און – אשמח להכיר את שלל האישיויות שלך.

  2. נהנית לקרוא אותך, וכאחת שרק עכיו התחילה לצעוד עם בלוג עצמאי אני מתחילה להבין את השיח על הפריזמה שנוצרת כשכותבים בלוג ודרכה מתחילים לראות חלקים מהעולם ומהחיים. הכתיבה שלך שופעת חיות וחיים , עוקבת 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן