עצור! בשם האותנטיות

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

האם ויתרתי על האותנטיות והפכתי לרובוט מחושב, שתוכנת להגיב באופן שיהיה נוח לאחרים? יכול להיות שאיבדתי את עצמי?

תארו לעצמכם שאתם יושבים בקורס איכותי באקדמיה. המרצה הוא דוקטור בתחום ונחשב למומחה בישראל. אלא שאחד הסטודנטים חייב לנסות להוכיח למרצה, פעם אחר פעם, שהוא יודע יותר: "אבל החוק האמריקאי אומר ש…" "אז איך אתה מסביר את מה שקרה ב…" "מה שאתה אומר נכון רק בתאוריה!" וכך הלאה.
המרצה עונה לו, בהתחלה. כשההפרעה נמשכת הוא מציע לשוחח בהפסקה ולבסוף מבקש ממנו לחכות עם השאלות לסוף. חולפת שעה וחצי, המרצה מתחלף במרצה אחרת, גם היא בת סמכא בתחומה, והנה הסיפור חוזר על עצמו.
הקהל, כ-60 איש ששילמו הרבה כסף, מתחיל לאבד סבלנות. בכל פעם שהאיש, מנכ"ל חברה, פונה למרצה, חולף מלמול בין האנשים. "יהה איזה נודניק" "מה הבעיה שלו?" "עוד פעם? אולי מישהו ישתיק אותו?" חלק מאיתנו, ואני ביניהם, פשוט צוחקים, ומפעם לפעם הצחוק הולך וגובר, כאילו מדובר באתנחתא קומית מבויימת. עוד הערה והמרצה מודיעה לו שהיא מפסיקה להתייחס כדי שנוכל להתקדם בחומר. ואז מישהו מתפרץ על המתחכם: "נו מני, אולי תסתום כבר, אתה לא רואה שאתה עולה לכולם על העצבים?", מסיים את דבריו בהנחתת יד עצבנית על השולחן ויוצא בהפגנתיות מהאולם.

מספר דקות אחר כך אני פוגשת את המתפרץ בחוץ, שותה קפה ומשחק בטלפון, נינוח ורגוע. "מצטער על ההתפרצות", הוא אומר בחיוך, שמעיד שהוא לא מצטער, אפילו די מבסוט מעצמו, "יש לי פתיל קצר".
בעיה מוכרת, אני אומרת.
***
זה הרגע הנכון להודות שנסיוני נובע מכך שגם אני בעלת פתיל קצר. לאחרונה אני לא כל כך מנצלת אותו, אבל הוא מאוחסן אצלי במקום בטוח ומידי פעם אני מוצאת אותו ומשתמשת. לא בכוונה, כמובן, אבל לפעמים הוא הדבר הכי זמן שיש.
***
"נו", אומר לי המתעצבן "אז את יודעת שאין מה לעשות".
לא בדיוק, אני עונה (המסכן לא ידע שהוא פתח לי דלת לנושא החביב עלי…) יש מה לעשות, השאלה היא אם בוחרים לעשות עם זה משהו.
"שוט" הוא אומר לי. "מה את מציעה?"
סיפרתי לו שפעם התפרצויות היו צורת תגובה מאוד נפוצה אצלי, אבל שבשנים האחרונות כמעט ולא.
זאת כמובן היתה הרמה להנחתה, כדי שישאל אותי "למה?" או "מה קרה בשנים האחרונות?" ואני אוכל להפליג בשבחי ה NLP והשינוי שעברתי בעקבותיו. איך, בין השאר, למדתי לוותר על ההתפרצויות (טוב, על רובן…) לטובת אפשרויות תגובה מגוונות יותר כמו תגובה עניינית, צחוק או אפילו חוסר תגובה. וכך בדיוק היה.
אלא, שתוך כדי שאני מוסרת את הפיץ' שלי, הוא אומר לי: "בקיצור, תיכנתת את עצמך להיות רובוט מחושב. למדת להגיב כמו שלאחרים נוח שתגיבי. את יכולה לקרוא לזה שינוי, אני קורא לזה לאבד את האותנטיות." קאבום!

שתיקה.
אני מהרהרת במה שהוא אומר ומגלה שאין לי תשובה.
כל מה שאני יכולה לענות (ואני מצליחה לענות בשלווה) הוא: אפשר להבין למה אתה חושב ככה. ובכל זאת, אני מעדיפה להגיב כמו שאני מגיבה היום.

התגובה הזו, יש לציין, לא מתקרבת לשקף את מה שקורה לי בפנים.
האיש פורט על עצבי. השיפוטיות שלו, הביקורתיות, הצדקנות… הוא הרי לא יודע עלי כלום!
בנוסף מעצבן אותי, שמישהו שבקושי מכיר אותי מצליח לעצבן אותי. אני ממש רואה את הפתיל הקצר מתחנן אלי: קחי אותי, שלומית. קחי אותי ותשתמשי בי עכשיו! תתפרצי עליו ותעמידי אותו במקום.
והכי מעצבן אותי, שאני מבינה שהעובדה שהוא הצליח להפעיל אותי רגשית מעידה על כך שהוא פגש איזה חוסר ביטחון בתוכי ושיקף לי אותו. שהוא בסך הכל ביטא מילולית מחשבה שחלפה גם אצלי.

יכול להיות שאיבדתי את עצמי והפכתי לרובוט?
שבוע חלף ועדיין הרהרתי בשאלות הללו: יכול להיות שאיבדתי את עצמי?
שהפכתי לרובוט רגשי? האם בכל פעם שמשהו מעצבן אותי ואני לא מתפרצת זה מעיד שאיבדתי את האותנטיות שלי? או גרוע מזה – מה זה אומר עלי כאשר קורה משהו שפעם היה מעצבן אותי, ולא רק שאני לא מתפרצת, אני אפילו לא מתעצבנת?

ואז, יום בהיר אחד, קיבלתי את התשובה שלי.
נסענו, אני במושב שליד הנהג, כשבעלי יצא מהשכונה ופנה ימינה כשלי ברור שהוא צריך לפנות שמאלה. המסלול שהוא עמד לנסוע בו היה מסלול לא הגיוני, ארוך יותר ועמוס יותר מזה שאני הייתי בוחרת.
עמדתי להגיד משהו, כמו שאני תמיד אומרת, ואז חשבתי – בשביל מה? הוא הרי מכיר את שתי הדרכים ובחר בדרך הזו. מה שיש לי לומר לא יגרום לו לשנות מסלול, מקסימום יעכיר את האווירה. אנחנו אפילו לא ממהרים. ושתקתי.

ואחרי ששתקתי תהיתי ביני לבין עצמי אם זו עוד הוכחה שאיבדתי את האותנטיות.
סליחה? אמר לי קול אחר בתוכי, זאת האותנטיות שלך? להגיד לבעלך איך לנסוע? להתפרץ כשדברים פורעים את הסדר הישר? זאת לא אותנטיות. אלו בסך הכל הרגלי חשיבה. לופ אוטומטי של קשרים סינפטיים במוח שאומר שאם קורה X  אז צריך לחשוב Y  ולעשות Z.
תגידו לי אתם, מה יותר אותנטי – להגיב אוטומטית בצורה מסויימת,
או להיות מסוגלת להחליט ולבחור את צורת התגובה הרצויה לי?


התשובה ברורה (לי לפחות).
אני הרבה יותר מתגובה אוטומטית אחת.
ואני הרבה יותר אותנטית כשיש לי אפשרויות ואני בוחרת את מה שמתאים לי באותו הזמן. ואם זה אומר שאני יכולה לבחור להישאר שלווה, מצויין.
כי כשאדם משתנה הוא לא מאבד את עצמו. הוא פשוט מוצא עוד כמה חלקים.

ולכן, ברשותכם, אני בוחרת להשאיר את הפתיל הקצר בארון, כשאני יכולה. ולהישאר שלווה, או לצחוק במקום להתעצבן, כשמתאים לי, ולדעת שאני לגמרי, לחלוטין ובמאה אחוז אותנטית.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

דילוג לתוכן