הם היו באותה קבוצת חבר'ה מהשכונה, הורים לילדים באותו הגיל. היא כבר היתה גרושה, וכשהוא התגרש הם התחברו. הקשר זרם מייד ובקלות. הילדים הסתדרו טוב, סופי השבוע הפנויים שלהם חפפו ובאחרים בילו ביחד, עם הילדים ועם עוד קבוצת משפחות. מייד בהתחלה הוא אמר שאין לו כוונה להיכנס בקרוב לקשר רציני, שהוא לא פנוי רגשית, שהוא בהחלמה, שהוא בתקופת חשיבה והתארגנות מחדש. היא הבינה והסכימה.
בהגדרה, הקשר בינהם לא היה מחייב וגם לא בלעדי. הוא יצא מידי פעם עם אחרות, והיא, אולי כדי להראות שגם היא יכולה, עשתה זאת גם.
בינה לבין עצמה, היא היתה מחוייבת. חשבה עליו כל הזמן, הרגישה אותו. ידעה מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. ניחשה מרמזים קלים מה הוא צריך והשכילה לקרב ולחבק כשנזקק לתמיכה ולהתרחק ולאפשר כשנזקק לאוויר. בינה לבין עצמה ידעה שהם נועדו זה לזו. הם פשוט מתאימים. נהנים מאותם הדברים, אוהבים את אותם החיים, שלא לדבר על תחושת השלווה והביטחון שחשה כאשר היו ביחד. התחושה שמרגישים כשמה שצריך לקרות באמת קורה, כשיודעים שזה נכון.
חלפו כמה חודשים, ביחד אך לא ביחד. ההורים שאלו, החברות לחצו, החגים עמדו בפתח, והיא יזמה שיחה. ה-שיחה. יחסנו לאן? שאלה. תשובתו תפסה אותה לא מוכנה. יחסינו לשום מקום, אמר לה, כך סיכמנו. אבל עבר זמן ואתה כאן תמיד, ענתה. נכון, השיב, אבל חשבתי שהכל ברור ומובן ומוסכם, טעיתי.
והוא הלך.
היא האמינה, ידעה, שהוא טועה. שהוא אוהב אותה. שרק מערכת היחסים הטראומטית עם אשתו לשעבר מונעת ממנו להתמסר שוב. אבל זה יקרה. היא מרגישה את זה.
היא חיכתה שבוע. הוא צלצל לראות מה שלומה. היא היתה בסדר. הזמינה אותו לקפה של חברים. הבית היה מסודר ונקי, כמו שהוא אוהב. במטבח עמדו סירים עם תבשילים שהכינה לילדים, בדיוק מה שהוא אוהב. היא פיזרה את השיער, לבשה שמלה ושמה בושם, כמו שהוא הכי אוהב. בלי מילים הזכירה, שאצלה זה בית, ואצלו זו רק דירה שכורה. יש לנו רק שעה, אמרה לו, אני יוצאת. הוא ליווה אותה לאוטו, החמיא לה, אמר שכיף לראות אותה והלך. היא נסעה לבקר את ההורים.
בינה לבין עצמה, היא היתה מחוייבת. חשבה עליו כל הזמן, הרגישה אותו. ידעה מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. ניחשה מרמזים קלים מה הוא צריך והשכילה לקרב ולחבק כשנזקק לתמיכה ולהתרחק ולאפשר כשנזקק לאוויר. בינה לבין עצמה ידעה שהם נועדו זה לזו. הם פשוט מתאימים. נהנים מאותם הדברים, אוהבים את אותם החיים, שלא לדבר על תחושת השלווה והביטחון שחשה כאשר היו ביחד. התחושה שמרגישים כשמה שצריך לקרות באמת קורה, כשיודעים שזה נכון.
חלפו כמה חודשים, ביחד אך לא ביחד. ההורים שאלו, החברות לחצו, החגים עמדו בפתח, והיא יזמה שיחה. ה-שיחה. יחסנו לאן? שאלה. תשובתו תפסה אותה לא מוכנה. יחסינו לשום מקום, אמר לה, כך סיכמנו. אבל עבר זמן ואתה כאן תמיד, ענתה. נכון, השיב, אבל חשבתי שהכל ברור ומובן ומוסכם, טעיתי.
והוא הלך.
היא האמינה, ידעה, שהוא טועה. שהוא אוהב אותה. שרק מערכת היחסים הטראומטית עם אשתו לשעבר מונעת ממנו להתמסר שוב. אבל זה יקרה. היא מרגישה את זה.
היא חיכתה שבוע. הוא צלצל לראות מה שלומה. היא היתה בסדר. הזמינה אותו לקפה של חברים. הבית היה מסודר ונקי, כמו שהוא אוהב. במטבח עמדו סירים עם תבשילים שהכינה לילדים, בדיוק מה שהוא אוהב. היא פיזרה את השיער, לבשה שמלה ושמה בושם, כמו שהוא הכי אוהב. בלי מילים הזכירה, שאצלה זה בית, ואצלו זו רק דירה שכורה. יש לנו רק שעה, אמרה לו, אני יוצאת. הוא ליווה אותה לאוטו, החמיא לה, אמר שכיף לראות אותה והלך. היא נסעה לבקר את ההורים.
היא חיכתה שבוע ובסוף נשברה והתקשרה. הזמינה אותו שוב לקפה. הפעם ויתרה על ה"יציאה" וההורים. הציעה לו להישאר והוא נשאר. אבל את מבינה שזה כל מה שזה, כל מה שיהיה? שאל. מבינה, מבינה, ענתה.
בסיבוב השני הוא היה יותר זהיר. הגיע בתדירות נמוכה יותר, הזכיר מפעם לפעם את מהות הקשר הייחודי בינהם, סיפר שהוא יוצא עם אחרות ועודד אותה לצאת גם. היא יצאה לפעמים, עם חברות.
חלפו עוד כמה חודשים. שוב הגיעו חגים. הילדים שלה היו אצל אבא שלהם, שלו אצל אמא שלהם. היא הציעה צימר בצפון, הוא הסכים, העיקר לא להיות בבתים הריקים. בערב האחרון, בג'קוזי, היא העזה ושאלה – מה יהיה איתנו? מה יהיה? שאל הוא, יהיה טוב, מה זאת אומרת.
כשהוא החזיר אותה הביתה היא ביקשה ממנו להחליט – או שהוא עולה ונשאר או שהוא ממשיך הלאה, וגם היא. הוא לא עלה.
היא חיכתה שבוע. ועוד שבוע. ועוד שבוע. חברה מהשכונה סיפרה ששמעה שהוא יוצא עם מישהי. ועוד אחת סיפרה שראתה מישהי מגיעה הרבה לדירתו. ואז הוא צלצל לספר לה, לא רצה שהיא תשמע על כך מאחרים. כבר היה מאוחר מידי, כמובן, היא ידעה. אבל מה אפשר לצפות מגברים.
בסיבוב השני הוא היה יותר זהיר. הגיע בתדירות נמוכה יותר, הזכיר מפעם לפעם את מהות הקשר הייחודי בינהם, סיפר שהוא יוצא עם אחרות ועודד אותה לצאת גם. היא יצאה לפעמים, עם חברות.
חלפו עוד כמה חודשים. שוב הגיעו חגים. הילדים שלה היו אצל אבא שלהם, שלו אצל אמא שלהם. היא הציעה צימר בצפון, הוא הסכים, העיקר לא להיות בבתים הריקים. בערב האחרון, בג'קוזי, היא העזה ושאלה – מה יהיה איתנו? מה יהיה? שאל הוא, יהיה טוב, מה זאת אומרת.
כשהוא החזיר אותה הביתה היא ביקשה ממנו להחליט – או שהוא עולה ונשאר או שהוא ממשיך הלאה, וגם היא. הוא לא עלה.
היא חיכתה שבוע. ועוד שבוע. ועוד שבוע. חברה מהשכונה סיפרה ששמעה שהוא יוצא עם מישהי. ועוד אחת סיפרה שראתה מישהי מגיעה הרבה לדירתו. ואז הוא צלצל לספר לה, לא רצה שהיא תשמע על כך מאחרים. כבר היה מאוחר מידי, כמובן, היא ידעה. אבל מה אפשר לצפות מגברים.
איחלתי לו הרבה אושר, סיפרה לי, אבל בכיתי שבועיים ברציפות. כעסתי על עצמי. הוא אמר כל הזמן, אבל אני שמעתי מה שרציתי. שמעתי פחד. הרגשות שלי היו כל כך חזקים שהייתי משוכנעת שהוא מרגיש את אותו הדבר וזה מפחיד אותו. סיפרתי לעצמי סיפור אהבה יפה שאפשר לי להישאר בתוך הקשר הזה למרות שהכתובת היתה על הקיר.
נכון, אמרתי לה. אבל זה מה שאנחנו עושים. מספרים לעצמנו סיפורים.
אבל עכשיו, אמרה, הוא נפרד ממנה. עברה חצי שנה, כבר חשבתי שעברתי את זה, והוא נפרד ממנה. אני רואה אותו הרבה בשכונה, מסתובב פה בשעות שהוא יודע שאני נמצאת. אני יודעת שהוא מחכה שאני אעשה את הצעד הראשון. אני פשוט יודעת, אני מרגישה את זה.
***
הצעתי שנעבוד על זה. הצעתי שנסתכל על הסיפור שהיא מספרת לעצמה ונבחן סיפורים אחרים, נקודות מבט נוספות. הצעתי שהיא תנסה לפעול בדרך אחרת. אבל היא לא היתה מעוניינת.
אני מפחדת שאם אני אספר לעצמי סיפור אחר, שהוא לא אוהב אותי, שנוח לו, שהוא בא כי קל לו, אני אפספס את אהבת חיי. אני יודעת מה אני מרגישה, היא אמרה לי, ואני מרגישה שזה נכון, ושככה זה צריך להיות, ושבסוף גם הוא יבין את זה.
אני מפחדת שאם אני אספר לעצמי סיפור אחר, שהוא לא אוהב אותי, שנוח לו, שהוא בא כי קל לו, אני אפספס את אהבת חיי. אני יודעת מה אני מרגישה, היא אמרה לי, ואני מרגישה שזה נכון, ושככה זה צריך להיות, ושבסוף גם הוא יבין את זה.
***
כולנו מספרים לעצמנו סיפורים.
אבל לפעמים, גם כאשר אנחנו מזהים את הסיפור, גם כאשר שאנחנו יודעים שזו אגדה, גם אחרי שאנחנו מבינים מה אנחנו מרוויחים ממנו, אנחנו בוחרים להמשיך להאמין בו.
אבל לפעמים, גם כאשר אנחנו מזהים את הסיפור, גם כאשר שאנחנו יודעים שזו אגדה, גם אחרי שאנחנו מבינים מה אנחנו מרוויחים ממנו, אנחנו בוחרים להמשיך להאמין בו.
