בחודשים האחרונים אני מדברת פחות. כותבת פחות.
בהתחלה מחוסר זמן, אחר כך הצורך פחת. הדחף לשתף נחלש.
הצלחות לא תועדו (וחבל), כישלונות לא דווחו (חבל אפילו יותר. עוד יקרה), רגשות עמוקים חלפו בלי להשאיר חותמם על הנצח.
איכשהו בתקופה הזאת, של שינוי קיצוני, עם כל כך הרבה פרידות וסיומים ומעברים וויתורים,
שיש בה כל כך הרבה אתגרים גדולים וקשיים מהותיים ואכזבות דוקרות,
שמתי לב שאני משתפת (כשאני כבר משתפת) בעיקר בקטנות.
הסערות הגדולות עוברות וחולפות בתוכי פנימה.
אני אומרת לעצמי שחשוב לכתוב ולשתף, ואז עונה לי שהשיעור עוד לא נגמר. שעוד אין מסקנה.
עוד אין מה ללמוד ולכן אין גם מה ללמד, ושכל השיתוף הזה הוא רק פריקה.
ולפרוק אני כבר הרבה פחות צריכה.
מסתבר שהתבגרתי. למדתי להכיל את רגשותי…
רגע של עברית עם הפועל הכי מעצבן בשפה
הפועל "להכיל", אם להודות על האמת, די עולה על עצבי גם בימי שיגרה נינוחים. המשמעות שלו סבבה, דווקא, אבל במקרים רבים הוא נאמר במשפט עם אופי פטרוני ומתנשא.
"אני צריכה להכיל אותו" או "אין לי בעיה להכיל את הכעס שלה" הם מסוג המשפטים שמעירים את המפלצת הצינית מרבצה וגורמים לי לדמיין קומיקס של אנשים כועסים בגודל מלא בתוך בטן, כלואים מאחורי הצלעות עם לבלב באוזן.
כי מה לעשות שאף אחד (מלבד נשים בהריון) לא מכיל אך אחד. אנחנו לא צנצנת ולא ארגז.
גם רגשות של אחרים אנחנו לא מכילים. אנחנו מרגישים רק את מה שאנחנו מרגישים.
אז מה זה כן? "להכיל" משמעו לקבל התנהגות או רגשות (בד"כ מהזן הפחות נעים) אצל אדם אחר ולשמור את התגובה הרגשית האינסטינקטיבית שלנו אצלנו.
כלומר מה שבעצם אנחנו מכילים הם הרגשות של עצמנו, התגובה הרגשית שהאחר עורר בנו.
וכשאנחנו "מכילים", אנחנו נשארים מחוברים לכל המשאבים שלנו, בדרך שמאפשרת לנו לבחור את ההתנהגות שלנו
(לעומת – לתת לסיטואציה להפעיל אותנו רגשית באופן שפוגע ביכולת ההתמודדות שלנו).
איך עובד עניין ה"להכיל"?
בבקשה. נגיד שקיבלתי שירות ממש גרוע. או שמישהו העליב אותי.
עכשיו, עומדת בפני החלטה חשובה – מה אני עושה עם כל הכעס/עלבון הזה?
האם אני משתפת בפייסבוק, מקבלת עשרות לייקים, סמיילי אדומים זועמים, תגובות הזדהות של באסה ואוף?
האם אני צורחת על מי שעצבן אותי? או מעליבה בחזרה שושלת שלמה?
אולי אתקשר לחברה טובה להוציא קיטור וליילל על מר גורלי?
אפשר. אבל, וזאת השאלה ששאלתי את עצמי – איך זה עוזר לי?
זה לא. זה רק נותן לי לגיטימציה ודלק להיות יותר עצבנית ליותר זמן
(ותכלס, אני לא צריכה אישור כדי להיות עצבנית… אני עושה את זה די טוב גם בלי 🙂 ).
לחילופין, וכאן מגיע סוף סוף ה"להכיל" במלוא הדרו, אפשר
לכעוס, להיות מתוסכלת, להתעצבן רצח, להרגיש פגועה, אבל להרגיש ולעשות את כל אלה רק ביני לבין עצמי.
אני מרגישה מה שאני מרגישה, אחרים לא.
לחוות משהו ולא לדבר עליו
הבעיה הכי גדולה עם התנהלות בוגרת ויכולת הכלה היא קושי ביחסי ציבור.
שיתוף מצריך סיפור מעניין. וסיפור מעניין דורש (הסיפור, לא אני…) להקצין מצבים ולהעצים רגשות.
ואם אני מספרת סיפורים טובה אני אכנס לתוך הסיפור ואחיה את החוויה המסופרת, הלא אמיתית, אחווה את הרגש הקיצוני שבתוכה, הלא אותנטי. ולפעמים אשאר בתוך הסיפור גם אחרי שהוא נגמר.
לעומת זאת, כשאני לא מנסה לשתף, לספר, לתאר מה אני מרגישה,
כל מה שנשאר הוא רק… להרגיש.
להיות בתוך החוויה המדויקת של מה שעובר עלי, לכאוב כשכואב. לפחד כשמפחיד. לכעוס כשמכעיס. בדיוק במידה שאני מרגישה.
בלי לנתח, בלי להסביר. לאף אחד.
בלי שהרגש שלי יעמוד להערכה על ידי אחרים.
בלי שיכולת ההתמודדות שלי תקבל ציון.
לתת לגל לעבור, לרגש לחלוף, לאיזון לחזור מעצמו.
ולגלות את הקסם שבלהגיע לצד השני בלי גלגל הצלה. למחוא לעצמי כפיים ולדעת שזאת רק אני.
להיות זאת שמעריכה את עצמה.
רק ש… במקום סרט אקשן שובר קופות עם סצנות דרמטיות מרגשות, נשארתם עם החלק המשעמם שיורד בעריכה. מי רוצה להיות הבמאי של הדבר הזה?
אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
אם עברתי סערה גדולה ולא נשמעו קולות שבירה, איך העולם יראה, איך ישמע?
ובכן, זה החלק הקשה. הוא לא.
לא יהיו מחיאות, לא תשואות, לא יעשו לכבודכם גל ולא ידליקו משואה.
הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שנושאים את צלקות הקרב והמדליות שלהם בענווה.
לצערי, אני (עדיין) לא תמיד מצליחה.
לפעמים, את מה שאני לא מספרת בזמן אמת אני משלימה בדיעבד.
לעתים אני מוסרת אינפורמציה יבשה בקול יציב של לוחם מנוסה ביחידה מובחרת.
לעתים זה יוצא מתלהב, כמו טינאייג'ר מחוצ'קן שקיבל נשיקה מהילדה הכי יפה בשכבה.
ולפעמים זה לא יוצא. נשאר בפנים וממלא ועולה על גדותיו ומגדיל לי את ההילה.
כי ככל שהתהליך שאני עוברת הוא יותר פנימה, כך ההשפעה שלו יותר עמוקה.
וההשתקפות שלו החוצה יותר חזקה.
אולי לא רואים, אבל בהחלט מרגישים.
ואת ההרגשה הזאת את רוצה לחוות.
אז איפה התרגול בהערכה עצמית שהבטחתי?
הנה: בפעם הבאה שקורה לך משהו ש"דורש שיתוף", אל.
אל תרימי טלפון, אל תשלחי סמס, אל תכתבי סטטוס.
לכי לישון על זה.
שימי לב מה קורה לרגש כשהוא נשאר רק ברשותך,
ותחזרי בעוד יומיים שלושה לספר לי איך היה.
מה דעתך?
6 תגובות
מדויקת כתמיד. טוב שחזרת !
תודה. שמחתי לחזור. ממש.
לפני שבוע חזרנו מחופשה משפחתית מורחבת סבא סבתא גיסים אחיינים מכל הבא לשמח אותנו. הצימר שהתארחנו בו( ושילמנו במיטב כספנו ) היה רע. ממש רע. ולרגע שקלתי לכתוב ברשת. להפנות את תשומת לב מבקרים לעתיד שיזהרו וישמרו ואז הבנתי בדיוק את מה שכתבת. נישארתי עם התסכול והאכזבה והעצבים ועוד כמה רגשות שווים וראויים. נישארתי איתם וידעתי שלשתיקה שלי יש גם כוח. לצימר שאין לגביו מילים טובות – יש משהו בין המילים שעובר ומרחיק ממנו. את כותבת נהדר. אני מאוד נהנית לקרוא אותך . רגישות, כנות, פתיחות
תודה על השיתוף, והמחמאות 🙂
ובעניין הצימר – מסכימה איתך שיש משהו שעובר גם באין מילים, כשיש מי שמספיק רגיש לעניין.
וכל הכבוד שלא עשית שיימינג ובחרת לא לפגוע בפרנסתו של אדם. בכלל לא מובן מאליו בימינו.
ועם זאת לפעמים, אחרי שהרגשות האינטנסיביים נרגעים, כדאי למסור את הפידבק שלך לבעל המקום, לטובתו ולמען המבקרים הבאים. אם זה היה העסק שלי, הייתי רוצה לדעת.
מאוד כיף לנו לתת פידבק חיובי, אבל היכולת לתת ביקורת שלילית באופן שהשומע יצליח לקבל ולהבין גם חשובה.
אמנם מצריך קצת גדלות רוח, לתת משוב כזה, אך זכית בהזדמנות מצויינת להתאמן על כך.
יש לי הרגשה שאם תבחרי לעשות זאת, תעבירי את המסר בצורה נהדרת.
שלומית איזה פוסט מעניין שעורר בי הרבה שאלות….
כאן המקום להודות – אני מאוד אוהבת את המילה להכיל. הכלה.
נכון אני לא ארגז או בקבוק 🙂 (הצחקת אותי) אבל יש משהו במילה הזו שיוצר עבורי מרחב הדמייה שעוזר לי הרבה פעמים להתמודד ולכמת דברים בחיי.
יש לי יכולת הכלה/קיבולת הרבה מעבר לממוצע לאנשים שנמצאים בחיי, וגם לעצמי. זה משהו שאנשים גם מזהים בי, את היכולת הזו.
אני אדם שמאוד אוהב לשאול, לשתף להתייעץ להוציא קיטור או כאב או תסכול אצל אנשים קרובים לי. אבל לעולם לא אשתף במקום שבו אני מרגישה שהלייקים יעזרו לי במשהו. כי הם לא. לא עבורי בכל אופן.
עצם השיתוף במקומות כאלה לא גורם לי לשום קתרזיס, נהפוך הוא, זה רק מרגיש לי העצמה של העניין אבל לא ממקום שיוכל לעזור לי במשהו. אלא ממקום לא טוב. נמוך.
כשאני רואה לפעמים בפייסבוק במה אנשים משתפים אנשים אחרים, אני נדהמת. לפעמים מתביישת.
אני כן משתפת אנשים שאני סומכת על דעתם או זקוקה להן באותו הרגע. אבל זה יקרה בחיים עצמם. טלפון לחברה טובה, קפה. וואטס אפ…
ולמרות זאת…אני חושבת שעם הגיל פחתו אצלי "דרמות השיתוף" והיום אני יודעת למנן את הנושא הזה ממקום יותר בוגר של עצמי. להכיל את עצמי לשתף את עצמי להתייעץ עם עצמי. השקט הזה, עוזר לי. אני מתמודדת איתו בדרכים שלי. וכמו שאמרה כאן נויה, שתיקה היא כח, בעיני גם כשמדובר על עצמנו.
יש דברים שנשארים אצלי. נקודה. לא בא לי לשתף אף אחד בהם. אני נותנת להם פשוט להיות עד שהם מקבלים את הקיעור שבקימור.
תודה על פוסט שמאפשר מרחב חשיבה, מעניין ומרתק. שמחה שחזרת לכתוב כאן 🙂
תראי, בבסיס אני אדם שמשתף. הרי בלי הצורך הזה לא היה בלוג…
השאלה היא לגבי השלב ובאופן שבו אנחנו בוחרות לשתף.
האם אנחנו משתפות מלב הסערה או אחרי שהיא הסתיימה,
האם הדגש הוא על מה שקרה/קורה או על מה שאנחנו מרגישות.
והאם אנחנו משאירות מקום לשומע להיות בחוויה שלו, או שאנחנו "חייבות" שהוא יהיה בחוויה שלנו.
זה מאוד טבעי לרצות שיהיו איתנו בחוויה, ומצד שני מעוות את מה שאנחנו מרגישות, כך שיש בזה מלכוד.
באופן טבעי, מי שהזדהה עם הפוסט (לדעתי) הן אלה שיכולת ההכלה שלהן יותר גבוהה, בין אם הן מודעות לכך או עדיין לא.
וגם אני שמחה שחזרתי לכתוב 🙂