מי אני וכל התשובות הלא נכונות

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

מי אני וכל התשובות | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

1. הגרסה האקזיסטנליאליסטית

5 שנים אחורה, סמינר, מרצה מחו”ל. משהו יקר ומרשים, שאני כבר לא זוכרת.
בסיום היום האחרון אנחנו יוצאים, כמה משתתפים, לאכול במסעדה סמוכה. אני מכירה רק אחת, אבל היא מכירה את כולם. האחת יוזמת שיחה ביני לבין אחד הנוכחים. “שלומית, ג’וש, אתם לא מכירים? אז אתם חייבים. יש לכם כל כך הרבה במשותף.” היא עוברת הלאה, לשיחה אחרת, מאלצת אותנו לקושש שיחה בלעדיה.
אנחנו מציגים את עצמנו בשם המלא ולוחצים ידיים ברשמיות משועשעת.
אז, שלומית שאני חייב להכיר. ספרי לי על עצמך. מי זאת שלומית לפיד.
אני מתחילה לספר לו מה אני עושה, בכל זאת, זו הסיבה שהגעתי לסמינר, זאת הסיבה שאנחנו נמצאים באותו המקום כבר כמעט שבוע.
הוא קוטע אותי. שאלתי מי את, לא מה את עושה.
אני מתחילה שוב – בת כמה אני, נשואה ל…, אמא של…גרה ב…
ושוב, הוא קוטע אותי. לא לא לא. אני רוצה לדעת מי את. לא מה הרזומה שלך, לא מה הסטטוס שלך. מי את, מי זאת שלומית לפיד האמיתית.
עכשיו אני כבר חושבת. אין לי אוטומט להפעיל. אין לי תשובה מוכנה.
איך אני מספרת מי אני בלי פרטים ביוגרפיים ודמוגרפיים?
האם אני רוצה לענות על השאלה הזאת?
האם אני בכלל יודעת לענות על השאלה הזאת? מי זאת באמת שלומית לפיד האמיתית?
אני מחליטה לקבל הדגמה, איך צריך לענות.
אני לא בטוחה שאני מבינה אותך, אני מוסרת לו את הכדור, בוא תענה אתה על השאלה של עצמך: מי זה ג’וש האמיתי?
הוא מסתכל עלי ממושכות, כאילו הוא מנסה לראות לתוכי ולדעת מי אני באמצעות מבט.
ואז, בטון שקט הוא אומר “אני… פשוט בן אדם  ” a human being
מה? WTF ?
מה זה החארטה הזה?
אני מנסה לבלום את החיוך העצבני שלי ואת נחשול הציניות שמאיים לשטוף את שנינו וגם מצליחה די יפה.
OK, אני עונה. אתה בן אדם. גם אני. אבל מה מייחד אותך, ג’וש, כאדם? מה מבחין בינך לבין שאר בני האדם?
ויש לו תשובה.  that for me to know and you to find out.
לא תודה, אני חושבת. לא תודה.מי אני וכל התשובות | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

2. גרסת הרגע הזה

שנתיים אחורה, ראיון, יום אבחון לבת הזוג של המועמד לשליחות.
המראיין, איש עתיר שנים ונטול פוזות, אוחז בידו את קורות החיים שלי ומקריא לי מתוכן ברפרוף:
שלומית לפיד, בת…, נשואה ל…, אמא ל…., גרה ב… עבדה ב….
כשהוא מסיים הוא מישיר אלי מבט ואומר “ובכן, שלומית לפיד, ספרי לי קצת על עצמך”
מה נשאר לספר, אני עונה. אתה יודע הכל.
מה שאני יודע לא מעניין אותי, הוא משיב. אני רוצה לדעת מה שלא כתוב.
הוא שותק. גם אני. נשברתי ראשונה. מה מעניין אותך לדעת עלי? שאלתי.
מה חשוב לך בחיים? האם את נחושה? האם את אמיצה? מה הכי מפחיד אותך? האם את רוצה לצאת לשליחות הזאת?
הוא שאל ואני עניתי. חשובה לי המשפחה שלי, הילדים שלי. חשוב לי לגדל ילדים שמסוגלים להתמודד עם העולם, ילדים שיכולים לבחור את העתיד שלהם. האם אני נחושה? לפעמים. תלוי עד כמה אני רוצה משהו, ויש מעט מאוד דברים שאני כל כך רוצה עד שמוכנה להתאבד עליהם. האם אני אמיצה? לא במיוחד, אבל הרבה שנחשבים מפחידים לא מפחידים אותי. לא מפחיד אותי לטעות, לא מפחיד אותי להיכשל, לא מפחיד אותי שלא יאהבו אותי. מה כן מפחיד אותי? כאב פיזי. ושיקרה משהו למישהו שאני אוהבת. זה הכי מפחיד.
האם אני רוצה לצאת לשליחות הזאת? לפעמים יותר, לפעמים פחות.
למה לא? כי החיים שלנו טובים, ונוחים. ושנינו עצמאיים, והשקענו כדי להגיע לאן שהגענו. ואנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים. ובעוד 3 או 5 שנים, כששנינו כבר בני 50 פלוס מינוס, לא בא לי למצוא את עצמי שוב עם עתיד לא ברור.
ולמה כן? כי כבר חייתי בפריז, והיה נהדר. וכי אני רוצה את החוויה הזאת בשביל הילדים שלי. וגם כי אני לא רוצה להסתכל אחורה ולהתחרט על דברים שלא עשיתי. וזאת התשובה המלאה לשאלת ה”האם אני רוצה”. אני לא יודעת מה אני רוצה, עדיין, אם יותר כן מלא או להיפך. אז החלטתי לתת לדברים להתרחש מעצמם. מה שצריך לקרות יקרה.

התשובה הזאת, האחרונה, היא המפתח. ומה שצריך לקרות יקרה רק אם אני אענה תשובות נכונות. התשובות הנכונות – לא לתוצאה הרצויה שאיני יודעת מה היא, אלא תשובות שנכונות למי שאני, באותו רגע. למי שהייתי ברגע ההוא.

מי אני וכל התשובות | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

3. הגרסה שמפתיעה את עצמה

לפני חודש. מסיבת יום הולדת לאמא של השוער בליגת הכדורגל של אחד המוסקיטרים.
המארחים גרמנים, האורחים ברובם צרפתים. מטבע הדברים (דברים = הצרפתית הקלוקלת שלי) אני משוחחת בעיקר עם מי שמוכן להתאמץ לדבר אנגלית. האירופאים מאוד מיומנים בלקשור שיחה עם זרים בנסיבות חברתיות. אם תעמדו לבד, בד”כ מישהו כבר ייגש אליכם ויציג את עצמו. למשל: הי, אני מארי ואני עובדת עם יאן (המארח).
אחרי שתציגי את עצמך בתמורה (הי, אני שלומית והבן שלי משחק כדורגל עם הבן של יאן), יגיע שלב השאלה הזהה. “מה את עושה”, הגרסה הפרקטית, הידידותית למשתמש, של “מי את”, המשמשת זרים שמנסים למצוא נושא שיחה.
גם אני שאלתי את השאלה הזאת, ונעניתי שוב ושוב “עורך דין”, “עורך דין” וגם “עורכת דין”, לגיוון. פעם מסחרי, פעם דיני עבודה, פעם משפט בינלאומי. מסתבר שהמארח, אבא של השוער, בעלה של כלת השמחה, הוא בעל משרד עורכי דין וחלק ניכר מהנוכחים עובדים אצלו. כשאני נשאלת אני עונה, שוב ושוב “מאמנת עסקית”. ואז עונה מי הלקוחות שלי, למה הן באות לאימון וכו’. מקפידה לחזור על התשובות פחות או יותר באותו נוסח, כאילו מישהו מבני שיחי הקודמים מאזין לשיחותי ובודק עקביות.
בשלב מסויים אני מדברת עם מרטין, עורך דין. אנחנו עוברים משיחת מה אנחנו עושים לשיחת החיים בפריז כזרים ואיך התחושה שלנו לגבי העבודה משתנה כשאנחנו משנים סביבה ומשתנים בעצמנו. אני מסכימה איתו. ואז אני מפתיעה את עצמי ומשתפת אותו שלמען האמת, אני לא עובדת כרגע. שיצאתי לחופשת קיץ מהעסק בסוף יולי ולא חזרתי. לא יודעת אם יבוא לי לחזור. ושאני עונה “מאמנת עסקית” לשאלה “מה את עושה” כי לא נעים לי להגיד את האמת. והאמת היא שאני לא “עושה” במובן שרוב האנשים מתכוונים אליו. אין משהו שממלא את זמני במידה שמצדיקה פרישה מעבודה. אבל העבודה לא ממלאת ומספקת אותי במידה שמצדיקה להמשיך לעשות אותה אם אני לא חייבת.
אם את לא חייבת, אומר מרטין, ולא מעניין לך, זאת סיבה מספיק טובה לקחת הפסקה. לחכות לדבר הבא.
לחכות זה קשה, אני עונה. אין לי מושג למה אני מחכה, או כמה זמן זה ייקח.
זה קשה, מסכים מרטין, אבל אין מה לעשות. לפעמים צריך לשבת בשקט ולחכות. לתת לזה לבוא אלייך.

יום אחרי, שבוע אחרי, חודש אחרי, המשפט הזה עדיין מלווה אותי. לפעמים צריך לשבת בשקט ולחכות. לתת לזה לבוא אלי.
בינתיים, אני לא יודעת מה אני עושה.
לפני 20 שנים, או 10 שנים, היינו קוראים לזה “מחפשת את עצמה”. אבל אני לא מחפשת. את עצמי כבר מצאתי. אני יודעת מי אני. עכשיו תור ה”דבר” למצוא אותי.

מי אני וכל התשובות | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

4. הגרסה האותנטית

לפני שבוע, חופשת מולדת, מצביעה בבחירות המוניציפליות.
בדרך לקלפי עוצרת אותי מישהי מוכרת. מה את עושה כאן? היא שואלת.
מצביעה, אני עונה את המובן מאליו.
את לא ברילוקיישן בפריז? היא ממשיכה לשאול שאלות רטוריות.
חופשת מולדת, אני עונה מונוטונית, מחפשת בעיניים את קלפי 14.
פריז? יש שם מלא ערבים, לא? שואלת חברה לא מוכרת של האישה המוכרת.
גם כאן יש, אני משיבה עם חיוך.
וואלה, היא אומרת ומחייכת בחזרה, ואז זה מגיע – ומה את עושה שם?
התשובה נשלפת ממני בלי לחשוב בכלל. כביסה. ואחרי פאוזה קצרה אני מוסיפה – ואוכל, אני עושה כביסה ומכינה אוכל.
האישה המוכרת מתחילה לצחוק במבוכה. היא עושה סדנאות, היא אומרת לחברתה, ויש לה בלוג. היא כותבת ממש יפה, את חייבת לקרוא.
FYI: “מה את עושה” הוא סוג של “מה נשמע”. התשובה התקנית היחידה היא “הכל בסדר”.

5. אז מי אני באמת?

תכלס, אין שום דרך לענות על השאלה הזאת.
לא רק אני, כל אחד. בין אם הוא יודע או לא יודע מי הוא.
אין תשובה שהיא מספיק מקיפה ומכילה כדי לתאר אדם אחד במלואו. אין מילה, או משפט, או עמוד.
אם מישהו היה צריך למלא את מקומי, לחיות את חיי ולהיות אני, והייתי צריכה להנחות אותו איך לחשוב, להרגיש ולהתנהג כאילו הוא אני, כנראה הייתי מצליחה לתת לו הנחיות די מדויקות.
אבל, וזה היופי בכל העניין הזה, כשאני ממלאה את תפקיד עצמי, יש לי סיכוי להפתיע אותי. לצאת מהתבנית. לשנות. להשתנות.
לזה אי אפשר לעשות חפיפה, אבל עדיין אפשר להרגיש שזאת לגמרי אני ולא אחרת.

תבדקו עם עצמכם, די בטוחה שגם אצלכם זה ככה.

תגובות

4 תגובות

  1. מי אני? מ את? כל כך תלוי מקום זמן ומי עומד מולי, המון רבדים ופנים לי… מה שחשוב שאני בת אדם שלמה ומאושרת בחלקי. תודה על פוסט מצוין

  2. שלומק׳ה,
    פוסט קולח וכנה כיאה לך
    תמונות מהממות יא יפה בכל מצב שכמוך
    וכנות מהלב החוצה כמו תמיד
    אוהבת אותך עם כל מה שמגדיר את מי שאת❤️

    1. תודה אהובתי.
      תמיד כשאני כותבת על חוויות הרילוקיישן אני תוהה איפה זה פוגש אותך…
      הפעם יצא לנו לשוחח על זה לפני שקראת <3

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן