מחבואים – פוסט אורח / עפרה שפר ברוש

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

הקדמה:
לפני חודש בערך, ליוויתי עם הבן הצעיר את אחשלו הגדול לחבר ועברנו מעל פתח הניקוז שבתמונה, אחד מכמה עשרות שפזורים בשכונה.
עצרתי ושאלתי את הילדים מה הם רואים.
הבן הגדול, פרגמטי וממוקד מטרה (להגיע לחבר) מייד אמר: אני רואה צמחים בביוב, אפשר להתקדם?
הצעיר, קצת יותר דרמטי ורגיש, שאל: אמא למה הצמחים האלה בכלא? הסברתי שהם לא בכלא ואז הוא התעניין לדעת איך הם יצאו, האם יבוא גנן ויציל אותם? עניתי, שזה הבית שלהם ובכלל לא בטוח שהם רוצים שיצילו אותם.
בכל זאת, הילד רק בן 6 וחש מצוקה בגלל כמה עשבים בביוב.

האפיזודה הזאת גרמה לי שוב לחשוב על הנושא החביב עלי: איך הבחירה שלנו במה להתמקד משפיעה על מה שאנחנו מרגישים.
העליתי את התמונה לעמוד שלי בפייסבוק (פרסומת לא סמויה: www.facebook.com/ahashraa) ושאלתי איזה שם היו נותנים לתמונה ומה היו כותבים בפוסט שמצורף אליה. התשובה של עופרה הובילה לפוסט שאתם עומדים לקרוא (כדאי לכם!).

מחבואים / עפרה שפר ברוש

הפוסט הזה כותב את עצמו מחדש.
או יותר נכון, אני כותבת אותו מחדש.
כששלומית העלתה את התמונה הזאת לפייס ואתגרה אותי בשאלה איך הייתי קוראת לתמונה ומה הייתי כותבת עליה, כתבתי פוסט אחר לגמרי, כזה שמתאר הרבה מצבים שאני נתקלתי בהם, של ירידה במצב הרוח ותפוקה בעבודה שגורמים לי להתחבא ולהתכנס בעצמי.
ואז שלומית האירה לי כמה נקודות בפוסט וגם נתנה כמה הערות ו… נחשו מה?הלכתי להתחבא.
כי הפוסט ההוא יצא בחמש דקות, מהבטן, וברגע שהוא לא קלע בול עשיתי "שוברים את הכלים ולא משחקים".
מה שהביא אותי להבין שאני (ואולי אנחנו) מתנהגת (או מתנהגים) בדיוק כמו בתמונה:
שלומית הרימה להנחתה – אני פרחתי.
שלומית הניחה לי סורגים מול העיניים, ואני ברחתי.
ומהם החיים אם לא ערימה של מגבלות והניסיון לעקוף אותם?

מכירים את המשחק "סולמות ומגלשות"? פעם אתה נוסק ופעם אתה נופל, וגם כשנראה שאתה כבר מגיע ל-100, יש את המגלשה המעצבנת הזאת בריבוע מס' 98 שאורבת לך ומאיימת על ההצלחה שלך…
ומה היה קורה אם בכל פעם שהייתי נופלת במגלשה הייתי אומרת לילדים שלי שזהו, אני לא משחקת יותר?

——-

וכשלקוח "מניח סורגים" …?
בעולם שלי, יש הרבה לקוחות. חלקם חכמים מאד, חלקם פחות. חלקם עם ראש פתוח, חלקם מקובעים. חלקם נחמדים מאד וחלקם… המממ… קצת פחות.
אבל זה מה שאני בחרתי לעשות. לכתוב עבור לקוחות.
וככזאת, כך הבנתי בשנים האחרונות, אין לי את הפריבילגיה להתחבא בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיני, כשמניחים לי סורגים מול העיניים.

החוכמה הגדולה באמת היא לדעת איך לפרוח בין הסורגים, איך להתאמץ בכל פעם מחדש ולחשב מסלול מחדש. איך לגרום למי שעומד מולך לראות את היופי שבך ואת כל הדברים הטובים שאתה יכול להציע.
הדרך לעשות זאת היא, מן הסתם, לזהות קודם כל את היופי שלך בעצמך ולדעת בדיוק מהם הדברים הטובים שאתה יכול להציע.
המודעות אליהם היא כבר חצי הדרך החוצה. אם אתה יודע מהם הדברים הטובים שאתה מציע – הדרך להראות אותם כבר אמורה להיות קלה יותר.

מה שמביא אותי בדיוק למסקנה איתה פתחתי בפוסט ההוא, שלעולם לא תזכו לקרוא: כולנו מתחבאים פה ושם, השאלה היא רק איך אנחנו מנצלים את המחבוא לחישוב מסלול מחדש ויציאה החוצה בהירים יותר, זוהרים יותר ואפקטיביים יותר.

עפרה שפר ברוש
כותבת להנאתה ולמחייתה ומתחבאת לעתים קרובות מדי

לדף של עפרה – כתיבה, עריכה ותרגום ספרי ילדים: www.facebook.com/shukibooki

תגובות

עוד יכול לעניין

דילוג לתוכן