מדוע כדאי לדבר לעצמך (או: מדוע קפצתי מטרפז)

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

לדבר לעצמך | אפירמציות | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

לפני כמה חודשים השתתפתי בסמינר שהרצה בו מומחה ידוע מחו"ל. כאשר מארגן הכנס עלה על הבמה והחל את הבילד-אפ לקראת כניסתו של אותו מרצה, שלפתי את הטלפון מהתיק כדי להשתיק אותו וראיתי 2 שיחות שלא נענו מהבייביסיטרית. כמובן שמייד קמתי, דרכתי על רגליים של אנשים, טיפסתי בריצה אל היציאה שבמעלה האולם ויצאתי מהדלת הקרובה ביותר.
כעבור שניה כבר הייתי אחרי שיחה עם הבייביסיטרית, שרק רצתה לדעת אם לילד מותר שוקו. אלא שלדלת שיצאתי ממנה לא היתה ידית ולא יכולתי לחזור דרכה פנימה. דפקתי כמה פעמים אבל כנראה לא שמעו אותי. התחלתי לחפש כניסה חלופית, והגעתי למסדרון שירות מאחורי האולם, ושם, בצל, ראיתי את הכוכב. המומחה הגדול מחו"ל, מרצה מבוקש, מיליונר וכריזמה מהלכת. הוא עמד לבד ודיבר לעצמו בקול שקט אך נלהב. וככה בערך זה נשמע (בתרגום חופשי מאנגלית): אתה גדול, אתה הגדול ביותר, הם מחכים לשמוע אותך, הקריאות האלה למענך, וכשאתה על הבמה, אתה זוהר בעוצמה החזקה ביותר, אתה זורח. אתה כוכב. ועכשיו אתה הולך לתת את ההופעה הטובה יותר של חייך". בין משפט למשפט הוא קפץ קצת במקום, ובסוף כל משפט הוא הדף את ידו קדימה בתנועת אגרוף וחתם אותה בכף ידו השניה. בשלב מסויים הוא הבחין בי והתנצל שהוא חוסם את דרכי, בטון הכי רגיל ומנומס. כאילו לא אני זו שהפרעתי לו.

נזכרתי בכך לא מזמן, כשעמדתי בתחתיתו של סולם צר בגובה 12 מטר, שעליו יש לטפס כדי להגיע לטרפז. המתקן הזה שלוליינים מקפצים ממנו מנדנדה לנדנדה. כמה עשרות מטרים משם, ממיטות השיזוף ליד בריכת המלון, הטרפז נראה הארמלס, חמוד כמו נדנדה בפארק השכונתי. מקרוב העניינים נראו קצת אחרת.
מקרוב יש סולם, שהוא כה צר עד שיש על כל שלב מקום לכף רגל וחצי בלבד, ולי עוד יש כפות רגליים קטנות. בעזרת הסולם הזה, כאמור, יש לטפס לגובה 12 מטר אם רוצים לעופף עם הטרפז. אי שם, בערך בשליש הדרך, צריך לעבור מצידו החיצוני של הסולם לצידו הפנימי, כדי להמשיך את הטיפוס מעל רשת הביטחון. ואז, כשמגיעים למעלה, צריך לעבור מהסולם אל קרש הקפיצה. פיסוק קטן של מטר ואתם שם. קרש הקפיצה גם הוא לא בדיוק אי של ביטחון. קרש ברוחב של 30 ס"מ בערך, תלוי 12 מטרים מעל האדמה, וחוץ מהקופץ עומד שם עוד אדם, המפעיל. בדרך כלל לוליינית פיצפונית. הגודל שלה פחות מורגש כשצריך לעבור באוויר מאחוריה לצד השני של הקרש, אבל מאוד משמעותי זמן קצר אחר כך, כששתי הידיים שלך אוחזות במוט הקפיצה הכבד, וכל מה שמחזיק אותך במקום הוא הלוליינית הקטנה, שאוחזת בחגורת המותן המהודקת שמאיימת לרסק לך את הצלעות, אם הלב הדוהר שלך לא יעשה זאת קודם.
אבל אני מקדימה את המאוחר. כדי להגיע למעלה צריך לטפס בסולם, מה שגרם לי להיזכר מה קרה בפעם האחרונה שטיפסתי. בשלב מסויים, בגובה לא רב, היבטתי למטה ופשוט צנחתי. זה היה אמנם על קיר טיפוס והייתי קשורה היטב, אבל הלב שלי נפל ולא נעצר עד שהרגליים שלי נגעו שוב ברצפה, חלושות ורועדות כמו שני חוטי ספגטי מבושלים יתר על המידה. והנה אני מתחת לסולם, הלב שלי צונח והרגליים שלי עושות לי את תרגיל הספגטי המבושל למרות ששתיהן נטועות עדיין בחול. מה עושים?
הרי הצהרתי קבל עם ומשפחה שאני עומדת לעוף בטרפז. הילדים שלי עומדים ומסתכלים. האגו שלי כבר עומד בהיכון עם שלט מהבהב: "פחדנית. את פחדנית עלובה". ויתור הוא פשוט לא אופציה. אז התחלתי לדבר לעצמי: אומץ זה לא היעדר פחד, אלא ההתגברות עליו, ואת אמיצה, את הולכת לעשות את זה. הלכת על גחלים, פעמיים, את הולכת לעשות גם את זה. את רוצה את זה ואת הולכת לקחת את זה. פשוט מאוד.
וטיפסתי. ברגליים רועדות ולב הולם בשאון. הגעתי למעלה. ואז התחילו ההוראות של המפעילה, שסיפקו לי משהו להתמקד בו ולהסיח את דעתי מהגוף שלי, שהמשיך לפחד כאילו הוא באמת עומד למות. וכשהיא השתתקה המשכתי לדבר לעצמי: את הולכת לעשות את זה. הילדים שלך מסתכלים עליך ואין מצב שאת הולכת לעצור.
ואז מגיע הרגע שפחדתי ממנו וציפיתי לו כל כך. חצי כף רגל כבר באוויר, משקל הגוף כבר קדימה, מעבר לקרש, ומגיעה הקריאה: לקפוץ.
קפצתי. כמה שניות של שכרון חושים (והקלה מטורפת על כך שהידיים שלי מצליחות להחזיק אותי) ואז מגיעה ההוראה לשחרר ידיים וליפול את הרשת. וזה הכל. נגמר. בערך, כי עכשיו ברור לי שאני חייבת לעשות את זה שוב, והפעם להרים את הרגליים ולהתנדנד תלויה מהברכיים.
לא הצלחתי גם בפעם השניה. עצרתי ליום כדי לאפשר לכפות הידיים שלי להתאושש ולדופק שלי לרדת מ 100 קמ"ש, וחזרתי למחרת.
הופתעתי לגלות שזה עדיין מפחיד. שהטיפוס הוא עדיין החלק הכי מעיק, ושלמרגלות הסולם ממשיכות לעלות כל המחשבות המעיקות. שוב דיברתי לעצמי. הפעם זה נשמע ככה: קטן עלייך. כבר עשית את זה, פעמיים. את הולכת לעשות את זה שוב כמו ענקית.
ועשיתי. אלא שגם בפעם השלישית ואפילו ברביעית עדיין לא הצלחתי להביא את הרגליים למעלה. משהו בטיימינג שלי לא עבד. ידעתי שאני מסוגלת, כי כבר הגעתי עם רגל למוט. הייתי חייבת לחזור שוב.  חזרתי. בפעם החמישית הצלחתי.

מה שאני יכולה לומר הוא, שיותר משכיף להתנדנד עם הברכיים בגובה 10 מטר מהקרקע (וזה ממש כיף!), התחושה שנלחמתי בפחד שווה הכל. אי שם כשהייתי תלויה באוויר חשבתי אפילו שעכשיו אני מוכנה לנסות בנג'י, או צניחה. עדיין המחשבה מפחידה אותי, ובעיקר החלק הזה שבו צריך לעבור את הזמן מהקרקע בתחילת העליה ועד הקפיצה מלמעלה. זהו הזמן הזה שבו כל המחשבות השליליות מגיעות. אבל אני כבר יודעת מה אני הולכת לומר לעצמי שם.

אז למה כדאי לדבר לעצמך?

ראשית, כי תמיד טוב לדבר עם מישהו אינטליגנטי שאוהב אותך.
כי הפעם אני מתכוונת לסוג מאוד ספציפי של דיבור עצמי – חיזוקים (affirmations) – הצהרות של אמירה פנימית מחזקת.
מה עושות ההצהרות האלה?
הן עובדות דרך תת המודע שלנו, כדי לשנות אמונות שכבר לא משרתות אותנו.
על פניו העניין נשמע מאוד שטחי, שניתן לשנות אמונה רק על ידי הצהרה מנוגדת, מודעת ומלאכותית.
לכן, כדי שההצהרות יעבדו על תת המודע צריך לבנות אותן בצורה חכמה ומודעת, ולדאוג לבסס ולהעמיק אותן.

3 כללים פשוטים:
1. קרוב למציאות. אל תצהירו על משהו שהוא רחוק מהמציאות בצורה בלתי נתפסת. תת המודע מוכן להאמין כאשר מספקים לו כלים לגשר על הפער ("אומץ זה לא היעדר פחד, אלא ההתגברות עליו") או כאשר מספקים לו הוכחות ("הלכת על גחלים, פעמיים"). לכן, אם משהו מאוד מפחיד אין טעם באמירה "קטן עלייך", תת המודע עלול לא להאמין ולדחות זאת על הסף. עדיף לאשר את התחושה הנוכחית ולדבר על השינוי המתהווה, למשל: "את אמנם מפחדת עכשיו, אבל אחר כך תוכלי להגיד – עשיתי את זה".
2. תודעה + רגש + גוף. קחו את האמירה מהאזור המנטאלי והטעינו אותה ברגש ופיזיולוגיה מתאימים. כלומר, דברו בהתלהבות ובאמונה, גם אם עדיין אין לכם את הרגש הזה. תזייפו אותו. ותשתמשו בגוף. עמידה חזקה ונחושה, או תנועה שמוכיחה למיינד שאתם אכם עושים את מה שאתם אומרים (למשל – להתחיל לעלות בסולם). השילוב יעביר את המסר בכמה ערוצים ויסייע לתת המודע להאמין במה שאתם אומרים בצורה מודעת.
3. חזרתיות. חזרתיות, חזרתיות, חזרתיות.
הנחת היסוד ה 14 של הNLP  אומרת שחזרתיות היא אם כל המיומנויות. כל פעולה שתחזרו עליה מספיק פעמים תהפוך להרגל ועשייתה תהיה קלה הרבה יותר. אז חזרו על ההצהרות הללו מספיק פעמים, עד שתת המודע שלכם יתרגל להעביר אליכם מסרים חיוביים.

בקישור הרצ"ב תמצאו 50 דוגמאות (באנגלית) לחיזוקים שיכולים להתאים לצרכים שונים: כסף, מערכות יחסים, קריירה, בריאות ועוד.
http://www.affirmationsnow.com/confirmationpage/50affirmationstocreateyourlifev1.pdf
לדעתי, רצוי שכל אחד ינסח לעצמו את המשפט המחזק המדוייק שהוא זקוק לו, ובאופן שיתאים לו ביותר.
אפשר להיעזר בקישור כדי לקבל רעיונות.

כמו כן, עד שהחזרתיות תהפוך להרגל, הדיבור לעצמכם עלול להישמע קצת מלאכותי, לכן כדאי להתאמן מול ראי ובלי קהל. תקשיבו לאיך שאתם נשמעים ותתבוננו באיך שאתם נראים. אם הייתם מתבוננים ומקשיבים לאדם זר, שחקן בסרט, האם הייתם מאמינים לו? כדאי שתתאמנו שוב ושוב עד שתגיעו לרמה משכנעת, ואז תמשיכו, כמובן. למה להפסיק עכשיו?
כך, כשיגיע הרגע ותמצאו את עצמכם למרגלות סולם גבוה, או עומדים לקפוץ, תאמרו לעצמכם את המשפטים המחזקים הללו בשקט, בלב, בלי שאף אחד ישמע וידע, ותת המודע שלכם יאמין לכם ויקח אתכם למקום בו אתם רוצים להיות.

בונוס: שלומית מעופפת בטרפז – הסרט!

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן