למי קראת אמיצה? על פחד, אומץ, ומה שמחבר ביניהם

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

למי קראת אמיצה | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

המשפט שאני שומעת הכי הרבה בזמן האחרון הוא "את אישה אמיצה". לפעמים זה מנוסח כך: "איזה אומץ יש לך. " ולפעמים כך: "לי לא היה האומץ לעשות את הצעד הזה." אני לא יכולה שלא לתהות אם אני באמת כזאת אישה אמיצה, או שהאומץ שלי הוא בסך הכל סוג אחר של פחד.

אנחנו יוצאים לרילוקיישן. צרפת, 3 שנים, עם 3 בנים לא קטנים (ולא התכוונתי לכתוב בחרוזים).
סוגרים עסק אחד שבדיוק התחיל לשאת פירות יפים אחרי שנתיים של השקעה.
עסק נוסף יצטרך להמציא את עצמו מחדש, לשנות צורה.
משכירים את הבית, נפרדים מהחברים, מהמשפחה, לתקופה לא קצרה.

בחרנו בהרפתקה, בחוויות.
ויחד איתם בחרנו באתגרים, בספקות, בגעגועים, בהתמודדות עם מה שיבוא ובתהיות על מה שיקרה אחר כך.
יש משהו מאוד קל בלבחור במה שיש, במוכר ובידוע, בעיקר כשכל אלה טובים ונעימים.
ובכל זאת בחרנו אחרת.
ולא חשבתי, כשקיבלתי את ההחלטה, שאני אמיצה.
זה לא שלא היה רצון, בהחלט היה, אבל במקביל אליו היה גם אי רצון, והסיבות בשני הטורים המקבילים, בעד ונגד, היו רבות וטובות כמעט באותה מידה.
בסופו של דבר, מה שהכריע בעד המעבר הוא פחד – הפחד שאם אוותר על ההזדמנות הזאת עכשיו אני אתחרט. ולפחד מהחרטה לא היה מענה בטור השני.

הדרכים בהן לא הלכתי

מאז שפיתחתי מודעות עצמית האמנתי שאני פחדנית. הייתי פחדנית.
נמנעתי מכל מיני דברים: אנשים, מקומות, אירועים, חוויות, מתוך פחד. למרות שרציתי. ממש רציתי.
הייתי חזקה רק במילים.
איך זה השתנה? יום אחד זז לי משהו בראש. הבנתי כמה אני מפסידה בגלל פחד.

הייתי בסמינר באיטליה. באחד הימים היינו צריכים להגדיר לעצמנו יעדים, חלומות שהיינו רוצים להגשים, ואז לשתף בקבוצה של 4 אנשים. הקשבתי לחלומות וליעדים של הרביעייה שלי. אחת רצתה להרצות בכנסים בינלאומיים, למלא אולמות ולעמוד מול קהל של אלפי אנשים. השני רצה לצאת לפנסיה פיננסית תוך 5 שנים. השלישי, צעיר בן 20 מישראל, רצה לעבור לקאריביים ולהקים שם מרכז נופש וטיפולים.
מחשבה ראשונה: וואו, איזה חלומות גדולים יש להם. פנטזיות ממש.
מחשבה שניה: איזה אומץ, לשתף בפנטזיות הגרנדיוזיות שלהם.
מחשבה שלישית: החלומות שלי כל כך קטנים. סנטימטר מאיפה שאני עכשיו. ממש הושט היד וגע בם.
מחשבה רביעית: אין לי אומץ אפילו לפנטז על משהו שאני לא יודעת אם אני יכולה להשיג.

פתאום הרגשתי שאני מוצפת. ברחתי החוצה. שם, במשך כמעט שעה ישבתי ובכיתי על עצמי. עצמי הפחדנית, הקטנה מבחירה. עצמי שלא באמת מאתגרת את עצמה, שלא יוצאת מאזור הנוחות שלה, שלא מוכנה להודות בפני עצמה שכל כך הרבה דברים מפחידים אותה, עד שהיא שכנעה את עצמה שהיא פשוט לא רוצה אותם.

דמיינתי את החיים שלי ממשיכים בנתיב שבו התנהלו. דמיינתי את עצמי משיגה את ה"חלומות" הקטנים שלי, והם לא העניקו לי שום סיפוק. דמיינתי את העתיד שלי, כשאני ממשיכה לקבל החלטות שישאירו אותי באזור הבטוח וראיתי לאן זה יביא אותי. לא רציתי להגיע לעתיד הזה. הסתכלתי על אני העתידית שלא רציתי להיות, ריחמתי עליה ובכיתי.
כשסיימתי לבכות, הדבר שהכי הפחיד אותי הוא להמשיך להיכנע לפחד.

להיכנע לפחד | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

האם הפחד עדיין מנהל אותי?

מאז עברו כמה שנים אינטנסיביות.
התגברתי על פחדים רציניים שלא האמנתי שניתן להתגבר עליהם.
הגשמתי כמה מטרות שלא העזתי להגדיר כמטרות (אבל העזתי לחלום עליהן).
עדכנתי הגדרות שהיו לי על עצמי, אישית ומקצועית, ורק באחת לא חשבתי לגעת: פחדנית.
עמוק בפנים עדיין הרגשתי כזאת. אחת שעדיין מפחדת. אמנם מדברים אחרים, אבל מפחדת.
במקום לפחד לטעות, להיכשל, לכאוב, להרגיש, לבכות (ושיראו אותי טועה, נכשלת, כואבת, מרגישה ובוכה) –
אני מפחדת לא לנסות, להתחרט על מה שלא עשיתי. ומפחדת מהסטרס שמגיע עם ה"כן" על מה שפעם היה "לא".
לפעמים קשה לי לזהות מה אני באמת רוצה, רק כי יש שם אתגר אומץ, משהו שלא עשיתי, ואני מתקשה להבחין בין הרצון האמיתי שלי לבין ההתנגדות שלי לפחדים.
לפעמים אני אומרת "כן" למשהו שמפחיד אותי ולא יודעת אם אני באמת רוצה בדבר עצמו או רק רוצה להילחם בפחד (ועד היום אני לא יודעת איזו משתי הסיבות גרמה לי לקפוץ מטרפז).
לפעמים אני אומרת "לא" למשהו שאני לא באמת רוצה, וכועסת על עצמי אחר כך כי היתה שם גם הזדמנות להתמודד עם פחד.
אני עדיין מפחדת מהאפשרות שהפחד עדיין מנהל אותי.

אבל זהו. החלטתי שדי. הגיע הזמן להתקין לעצמי הגדרות חדשות, או לפחות למחוק את ה"פחדנית" מהרשימה.
מצחיק, אבל זה קרה בעקבות קריאה מקרית בפוסט שכתבתי לפני 4 שנים (מי שאנחנו, *רוב הזמן, **לא כולל קריפטונייט).

זה התחיל במשפט הזה:

הלו, מי שאת היום זו לא מי שהיית פעם!
 נראה לך הגיוני שמי שמגדלת את הילדים שלך היום זו הטינאייג'רית הקריזיונרית שהיית?
 או שזאת שמטפלת בלקוחות שלך היא אותה אחת שהבריזה משיעור באוניברסיטה כדי ללכת לים?

וההבנה שאני לא מי שהייתי.
והמשיך בתרגול שאני מציעה: לשאול כמה אנשים איך הם תופשים אותך, ולראות אם את לומדת על עצמך משהו חדש.
ופתאום זה היכה בי: אני לא מי שאני חושבת שאני.
אמנם  לא שאלתי, אבל אנשים הציעו את דעתם. למה אני לא לוקחת?!
אני אמיצה? אני? באמת?
לא יודעת. אני מרגישה כמו מישהי שמודדת שמלת נשף מהודרת ומרהיבה, אבל לא נראית כמו היא עצמה.
אני רוצה להסתכל במראה ולהגיד לעצמי בגאווה ובאמונה מלאה: "אני אמיצה",
בינתיים אני עדיין בשלב שבו אני רק אומרת ומקווה שהאמונה והגאווה יגיעו.
אבל, וזה אבל גדול, אני דפנטלי, לגמרי ולחלוטין לא פחדנית.

לא פחדנית אבל מפחדת

אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא הנכונות להתמודד איתו.
ואלוהים יודע (הוא ועוד כמה חברות טובות, ועכשיו גם את) שאני מפחדת.
שינויים גדולים מביאים איתם פחדים גדולים ומצריכים הרבה נכונות להתמודדות.
לקח לי חודש לקבל את ההחלטה ועוד כמה חודשים להתרגל לחיות עם התחושה של האדמה שזזה לי מתחת לרגליים.
אני מתעוררת בלילה עם אוטוסטראדה של מחשבות, ולא מצליחה להיאחז אפילו בקצה של אחת כדי לעקוב אחריה עד סופה ולמצוא לה פיתרון. וכל מה שאני יכולה לעשות כדי להרגיע את עצמי הוא המחשבה שבבוקר הכל יראה הרבה פחות מפחיד ובר-התמודדות.
ולפעמים ההכרה בגודל הצעד מכה בי ואני מוצאת את עצמי לפעמים עם פרפורי בהלה. ואז אני אומרת לעצמי שזאת בסך הכל התרגשות, הרי התחושה הגופנית מאוד דומה אז אני יכולה לבחור את הפרשנות שלי.
ולפעמים אני חושבת על כל מה שאני משאירה, על כל מה שאני מוותרת, ומרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי ואני נופלת. ואז אני אומרת לעצמי שבדיוק להיפך, שאני ממריאה.
ולמרות שאלה בסך הכל מילים, יש להן הרבה השפעה. הן מעצבות את המציאות שלי.

אמיצה ממריאה | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

פחדים של אחרים

לשמחתי, עדכנתי את ההגדרות שלי על עצמי, לפני שהבנתי שכשאנשים אומרים לי "את אישה אמיצה", הם לא חושבים עלי אלא על עצמם.
הם אומרים שאני אמיצה ואז מדברים על הפחדים שלהם: הילדים שלהם, המשפחה שלהם, העבודה שלהם, העתיד שלהם.
חלק מהפחדים שלהם פורטים על מיתר, חלק לוחצים על כל הקלידים.
וכשזה קורה אני משתדלת להסתכל מבחוץ ולהגיד: אלה לא שלך. אלה פחדים של אחרים.

 העתיד עדיין לא קרה

מבחינת המוח הכל קורה עכשיו. מה שמפחיד נמצא בעתיד, אבל את הפחד אנחנו מרגישים עכשיו.
כשאנחנו מוותרים בגלל פחד אנחנו נמנעים מתחושת הפחד והפחד מלהרגיש את התחושה הזאת מתחזק ככל שאנחנו נמנעים.
אנחנו נאחזות במה שיש, במוכר, כי הדבר מעניק לנו תחושת שליטה. אבל האמת היא שאין לנו ממש שליטה. אנחנו לא באמת יודעות מה יקרה, מחר, בעוד חודש או בעוד שנה.
כשאנחנו מוותרות על הזדמנויות, אנחנו בונות באופן לא מודע על כך שהדברים ישארו כפי שהם, אבל העולם ממשיך לנוע ודבר לא נשאר כפי שהיה.
אני לא באמת יכולה לדעת מה היה יכול להיות בעוד 3 שנים אם הייתי נשארת בארץ. ההכרה בכך עזרה לי להסכים לא לדעת עכשיו מה יקרה כשאחזור.
אני בעיקר בונה על כך שתמיד יהיו הזדמנויות, למי שמוכנה לקחת אותן, ושאני לא יכולה לשער מה הן יהיו.

 

ולסיום, אני רק שאלה:
איזה חלום שיש לך את יכולה להגשים כבר עכשיו?
ואיזה חלום את מפחדת לחלום?

 

 

תגובות

עוד יכול לעניין

דילוג לתוכן