טרמפיסטים רגשיים

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email
טרמפיסטים רגשיים | שלומית לפיד | אה! השראה מעשית

 

שישי בצהריים, 35 מעלות בצל.
קצת לפני הבית, קילומטר בערך, אני רואה אישה מוזנחת עם שקיות מהמכולת מנסה לעצור טרמפים. עוד לפני שהספקתי לחשוב כבר מצאתי את עצמי עוצרת לה. פתחתי את החלון הקדמי כדי לשאול לאן היא צריכה, אבל היא פתחה ישר את הדלת האחורית, הכניסה את השקיות ואז נכנסה לשבת לצידי. לאן את צריכה? שאלתי. "לאן את מגיעה", ענתה. השבתי לה. התשובה לא נראתה לה. את לא מגיעה למגדיאל? שאלה באכזבה. אמרתי שאקח אותה למרכז מגדיאל והתחלתי לנסוע. אחרי 100 מטר היא שאלה שוב לאן אני מגיעה. הזכרתי לה שאקח אותה לכיכר מגדיאל. ואז זה התחיל. רק לכיכר מגדיאל? חבל שעצרתי, מי יעצור טרמפ בכיכר מגדיאל, מה היא תעשה שם. הצעתי אוטובוס. אין לה כסף לאוטובוס, היא נזקקת (ככה, במילותיה שלה "אני נזקקת"). אמרתי שאתן לה כסף לאוטובוס. אבל חם נורא, לעמוד עכשיו בתחנת אוטובוס, אולי אקח אותה הביתה לרמתיים. הסברתי לה שאני לא יכולה ומחכים לי. אבל זה ממש קרוב, ממש מעבר לכביש. התעקשתי שלא ושהטרמפ יגמר בתחנת האוטובוס. ואז היא סיפרה לי על הבת שלה. ילדה בת 13 שחגגה יומולדת בלי מתנה, כי אין לה כסף, היא נזקקת. ואולי אתן לה כסף לקנות מתנה, ואוכל, כי אין לה כסף לאוכל, היא נזקקת. מה אני אומרת?
מה באמת אני אומרת?
למרות שהמזגן פעל בכל הכוח, הטרמפיסטית התלוננה על חום אז הקפאתי את האוטו, היה לי חם בכל הגוף. בעיקר בפנים. הרגשתי שאני רוצה להיות בכל מקום מלבד כאן, באוטו שלי, עם האישה הזאת. הנסיעה, 5 דקות בקושי, היתה ארוכה לי. רציתי לעשות משהו נחמד, להרגיש טוב עם עצמי והנה זה התהפך עלי. ממש לא הרגשתי טוב עם עצמי, ובטח שלא הרגשתי נחמדה.
אז מה באמת אני אומרת?
בסוף החלטתי, ואפילו מצאתי את המילים. אני מרגישה מאוד לא בנוח עם מה שקורה כאן. אמרתי לה. הצעתי לך טרמפ, ומרגע הזה את באה אלי בטענות, מבקשת ממני עוד ועוד. רציתי לעזור לך ועכשיו אני מרגישה  שאני לא בסדר. לא נראה לי הגיוני. אני לא מתכוונת לתת לך כסף,  אם הייתי רוצה הייתי מציעה.
השתתקתי. היא לעומת זאת התנצלה ואז המשיכה לנושא הבא. עכשיו היא דיברה על הדיאטה שלה. איך היא ירדה 20 קילו בזכות הליכות והעובדה שהיא סוגרת את הפה (מלווה בתנועת נעילה של השפתיים). אם רק היתה סוגרת את הפה באוטו שלי.
לבסוף הנסיעה הסתיימה.
עצרתי בתחנת אוטובוס, נתתי לה 20 שקלים לאוטובוס ושתיה קרה ונסעתי משם בתחושה קשה.
כעסתי עליה, כעסתי עלי, ריחמתי עליה וריחמתי גם עלי.

*****

הגעתי הביתה. בבית חום אימים. מהבוקר הפסקת חשמל, המזגן לא פועל, המדיח לא פועל, הטלוויזיה לא פועלת. במקום שהילדים יתעלפו מול הטלויזיה הם מרעישים מול הדלת של המקרר. אני מוצאת את אמיר בין הררי כלים מלוכלכים ושופכת עליו את הסיפור. הסיפור על הטרמפיסטית. להוריד את המטען הזה ממני, להתנקות. אני מדברת ומדברת, הסיפור יותר ארוך מהנסיעה לדעתי, אבל בסוף גם הסיפור נגמר ואני מגיעה שוב לתחנת האוטובסוס ושולפת  20 שקלים בפעם השניה. אמיר מתנשף בהקלה. כל הכבוד, הוא אומר לי. על מה כל הכבוד? אני שואלת. הייתי בטוח שזה יגמר בזה שנתת לה לפחות 200 שקל בשביל להרגיע את המצפון שלך, אבל התבגרת.

ואללה, צודק. לא יודעת אם זה סימן לבגרות, אבל אין ספק שפעם סיפור כזה היה נגמר בכמה מאות שקלים. כבר קרו מקרים, ויותר מפעם אחת. אנשים פוגשים בי עם סיפור קורע לב ואני, מוכת אשמה על כך שאני לא במצבם, מרגישה צורך להציל אותם. והנה הפעם, איכשהו, זה לא קרה. היא אמנם לחצה על כפתור הרחמים והאשמה, אבל גיבורת העל עם הארנק לא הופעלה.

*****

התלבטתי אם לשתף. הייתי מרגישה הרבה יותר נעים לשתף אם הסיפור היה נגמר במאתיים שקלים שהחליפו בעלים. אבל אז זה היה סיפור על כמה שאני רחומה ונחמדה, ולא הייתי יכולה להרשות לעצמי לומר את מה שאני באמת רוצה לומר:
כשטרמפיסטים מצטרפים אלינו לדרך, זו בחירה.

אנחנו אלה שבוחרים להכניס אותם לאוטו, ואנחנו אלה שבוחרים היכן הם ירדו.
אנחנו בוחרים עד כמה לסטות מהמסלול.
אנחנו בוחרים מה לשמוע בדרך.
ובכל שלב שאנחנו מרגישים שעשינו בחירה לא נכונה – אנחנו יכולים לבחור אחרת.

לפעמים קשה יותר לזהות את אפשרויות הבחירה. זה קורה כשהטרמפיסטים הם משפחה, או אנשים קרובים.
לא יעלה על דעתנו להוריד אותם מהאוטו, עד שהם יחליטו שהנסיעה הסתיימה.
איפה בדיוק הבחירה שלנו פה?

כשילד, או הורה, או בן/בת זוג, או חבר/ה, תופס עלינו טרמפ, אנחנו יכולים לבחור – האם זה המסע שלו או המסע שלנו. אם זה המסע שלו, המעורבות הרגשית שלנו נשארת מאוד מצומצמת. אנחנו שם כדי לתמוך, לשקף, לקדם (אם צריך) מנקודה לנקודה. זה הכל.
אם אנחנו לא מצליחים לתחום את המעורבות הרגשית שלנו, זה הסימן ש… המסע הוא שלנו.
הנושא הלא פתור הוא שלנו. הטרמפיסט הוא רק מראה שמשקפת לנו את הבעיה שלנו.
אין טעם לכעוס עליהם, כשאנחנו בחרנו להכניס אותם.
איך תדעו שפתרתם את הבעיה ואתם מתקרבים לסוף המסע?
תדעו.
כשתהיה לכם יכולת ברורה לעשות בחירה. דרך צלחה.

לקריאה נוספת בנושא "בחירה" אני ממליצה על הפוסט הזה וגם על הפוסט הזה.

 

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן