זו לא אני

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

לפני כמה שנים נסעו שלוש חברות לחו"ל כדי לחגוג את גירושיה של אחת מהן. חברה רביעית לא נסעה. בעלה לא הרשה. הוא חשש מטיול רווקות פרוע. גם כששונו התכניות ל"מלכת המדבר", מסע לנשים בלבד, בעלה לא הרשה. הוא חשש ממה שיקרה לאישתו האסטמטית והאלרגית לעקיצות דבורה בתנאי שטח. גם כשהשלוש היו מוכנות לוותר על חו"ל ולנסוע למצפה הימים, הוא לא הרשה. כי להוציא סכום של שבוע בחו"ל על 3 ימים בראש פינה זה מוגזם. הן נסעו בלעדיה. אני הייתי מזועזעת. איך יתכן שאישה מוכשרת, בעלת מקצוע מצליחה שמשווקת מוצרים לחצי מדינה לא מצליחה "לשווק" טיול בנות לבעלה. ההסבר שלה היה משהו כזה: גם ככה יש לי הרבה נסיעות מהעבודה, לתינוק שלי יש חרדת נטישה, אין לי עכשיו יותר מידי כסף לבזבז ואת אחת הבנות שם אני ממש לא סובלת. חשבתי אז שבעלה רודן נוראי והיא מחפה עליו.
לפני כמה ימים נפגשנו במקרה בקניון. בחמש דקות סקרנו אחת לשניה את חיינו בשנים האחרונות. השווינו קריירות (שלה הרבה יותר מושקעת) וילדים (השניים שלה יותר גדולים מהשלושה  שלי). ואז היא אמרה: "הייתי מתה לילד שלישי, אבל בעלי לא מרשה לי". ופתאום הבנתי משהו. הוא רודן כי כנראה בדרך כלל יותר נוח לה ככה.

הכלב אכל לי את המחברת. שם קוד לכל התירוצים המגוחכים באשר הם.
תופתעו לשמוע כמה פעמים שמעתי את התירוץ הזה לאחרונה, לגרסאותיו.
התחלתי לחפש אחרי ששמתי לב לאיך שזה עובד, כמובן. ויש עוד דוגמאות.

ביקשתי מהבן שלי לסדר ערימת באלאגן שהשאיר באחד מחדרי הבית. הוא העדיף לשחק כדורסל בחוץ.
עוד לפני שהספקנו לריב בנושא, התקשר אחד מחבריו לכיתה. "אחד מחבריו" הוא ביטוי לא מדוייק בהקשר זה, כיוון שהבן שלי מתחמק ממנו בעקביות בתירוצים שונים כבר שנתיים והילד לא ביקר בביתנו מעולם.
איך שראיתי את השם על הצג העברתי לילד את הטלפון. הוא לא רצה לקחת. התעקשתי. שיעשה את העבודה השחורה שלו בעצמו.
"אפשר לבוא אליך?" שאל החבר.
"אי אפשר", ענה הילד שלי. "אמא שלי לא מרשה לי לפגוש חברים עד שאני לא מסדר את החדר".

כמה דקות אחר כך שמעתי את בני האמצעי מנסה לסלק מהסלון את אחיו הקטן והחבר שהתארח אצלו. השניים הפריעו לו לראות טלוויזיה. אחרי שני נסיונות לגרום להם להיות יותר בשקט ולזוז לו מהמסך, הוא פשוט אמר לחבר: "אסור להשתולל בסלון. ההורים שלי לא מרשים. אם לא תלכו לחדר משחקים אתה לא תוכל לבוא אלינו יותר." הקטנים נלחצו מהאיום והתנדפו מהסלון במהירות.

נחמד, נכון? זה לא אני, זאת אמא שלי, הרעה. ההורים שלי, האכזריים. וזה לא נעצר כאן. גם בעלי השתמש בי לא פעם. "אשתי לא מסכימה שארכב בכל שבת" (אחרי שאני ביקשתי והוא הסכים לרכב פעם בשבועיים, עם דגש על "הסכים"). או – "אמא צריכה שאבוא איתה לאנשהו" (ולכן הוא לא יכול להתנדב להפעיל דוכן באירוע של בית ספר). בינו לביני יש הסכמה מלאה. בינו לבין אחרים – יש אותי.
היה אפילו מקרה "המאמנת שלי לא מרשה לי". שבוע קודם דיברנו בפגישת אימון על הצבת גבולות, והנה כשהגיע הרגע להציב גבול היה צורך בדמותי הוירטואלית שתשמור עליו.
מסתבר שיש אנשים שיש בהם ערך רב בעיקר כשצריך לא לעשות כל מיני דברים ולא לגמרי מתחשק לעשות אותם.

עקרונית, אין לי בעיה שישתמשו בי כתרוץ, לפחות בחלק מהמקרים.
אז מה מפריע לי בכל זאת? 2 דברים:
האחד: כאשר הזיכרון השלם של הסיטואציה מתפוגג, נשארים ממנו רק כמה משפטי מפתח, כמו "אמא שלי לא מרשה", "בעלי לא מסכים", "הבוס שלי דורש", "הילד שלי הכריח אותי".
או בגרסת השומע: אמא רעה, בעל רודן, בוס אכזר, ילד מניפולטור.
המילים שלנו מעצבות את החווייה בזיכרון. גם את זו שאנחנו חווינו אבל גם את החוויה של אחרים ששומעים את הסיפור שלנו. חוויה של חוסר ברירה, אפס אפשרויות, כשבפועל – אנחנו עשינו את ההחלטה.
השני: מה זה באמת "לא הרשה לי"? זו הדרך לאחוז במקל משני קצותיו. גם להסכים, אבל גם לא לקחת אחריות. לא לעמוד מאחורי ההחלטה.
הקולגה שלי לשעבר יכולה ליהנות מהקריירה המושקעת והמתגמלת, שנעשתה הרבה יותר קלה בזכות הילדים הגדולים, ובמקביל היא יכולה להמשיך ולהאשים את בעלה על הילד השלישי שאין לה.

העובדה שמישהו לא מרשה מעולם לא עצרה את רובנו מלהשיג דברים שאנחנו באמת רוצים.
בטח התגנבתם פעם לבריכה סגורה לשחייה לילית. עשיתם זאת למרות שבעלי הבריכה, אמא ואבא שלכם וגם המשטרה ממש לא הרשו.
בטח קניתם פעם משהו מאוד יקר ולגמרי לא הכרחי. עשיתם זאת למרות שבן הזוג שלכם, הבנקאי ורואה החשבון שלכם ממש לא ראו זאת בעין יפה.
ואתם יודעים משהו, אני מכירה נשים שעשו ילד שלישי למרות שהבעל שלהן לא רצה. כי הן מאוד רצו והן שכנעו אותו.

בקיצור, בשורה התחתונה, כשאתם ממש ממש רוצים אין לכם בעיה לקחת החלטות לא פופולאריות, או להילחם על זכותכם.
אז קחו אחריות על כל ההחלטות שלכם. בין אם בחרתם כדי להשיג משהו, או כדי לא להפסיד משהו. בין אם בחרתם להסכים או לא להסכים.
אתם אנשים בוגרים ואלו ההחלטות שלכם.

תגובות

3 תגובות

  1. Onnistuit ilmeisesti silti pelottavuudesta huolimatta lukemaan. 😉 Minusta on ollut hivenen pelottavaa kirjoittaa Tyrskyistä: entä jos joku lukee sen ja pettyy? Tai tulee sanomaan, ettei yhtään pidä kirjasta, joka on minusta niin ihana? No sitten sanoo, minä pidän siitä silti.Ja pidin siis tästäkin, mutta Tyrskyistä enemmän. Aioin muuten juuri tulla sinun blogiisi katsomaan, mitä olet tästä kirjoittanut, mutta sotken johonkin muuhun kirjoitukseesi tai blogiin, jos et ole edes lukenut vielä Gallayta. Aloita Tyrskyistä. 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן