הטראומה שלי כמאמנת

שיתוף

מהמקרים שלא שוכחים גם אחרי הרבה מאוד זמן.
עבדתי עם מתאמנת שפיתחה סדנא. התהליך האימוני היה ממוקד במטרה עסקית לחלוטין.
באחד המפגשים, בעת ששחררנו אמונות מגבילות בטכניקת ציר הזמן, המתאמנת הפתיעה את עצמה, ואותי, כש"חזרה בזמן" ליום בו אמא שלה מתה.
לא נעים להודות, אבל אני לגמרי לא הייתי מוכנה לאפשרות כזאת.
אמנם כבר הייתי מאסטרית ב NLP, אבל ידעתי שאני לא מוסמכת לטיפול בטראומה. שאין לי את הכלים הטיפוליים, ולמען האמת, גם לא את המשאבים הנפשיים. בשלב ההוא בחיי, התפרצויות רגשיות של אנשים מבוגרים הביכו אותי במקרה הטוב. במקרה הרע הן שאבו אותי לתוכן בעוצמה.
והנה, אצלי בקליניקה יושבת אישה בוגרת, ובוכה כאילו עכשיו היא בת 13 וכרגע הודיעו לה שאין לה יותר אמא. בכי נוגע ללב, של מישהי שמרגישה פתאום שהיא לבד ושהעולם הוא מקום מסוכן ואכזרי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא:
אוי לא אוי לא אוי לא. את רואה? אמרתי לעצמי, ידעת שזה הולך לקרות והנה זה קרה. הגעת לקצה היכולת המקצועית שלך בדיוק בסיטואציה שאין לך כלים להתמודד איתה. היתה סיבה שפקפקת בעצמך כל הזמן והסיבה היא שאת פשוט לא מוכנה להתמודד עם מה שהמקצוע הזה מביא.
הדבר השני שחשבתי עליו הוא:
הלו, מה קורה פה? את בן אדם, לא רק מטפלת. תתנהגי כמו בן אדם ותתיחסי למה שקורה ולמה שהאישה הזאת צריכה עכשיו.
למזלי, המרחק בין שתי המחשבות האלה היה קצר מאוד והתעשתתי מייד. "הורדתי" אותה מציר הזמן בחזרה לקליניקה, שם ישבנו עם 2 כוסות מים ומאתיים טישואים וחיבקתי אותה בזמן שהיא בכתה. גם אני בכיתי.
אחרי שהיא נרגעה, וגם אני, ואחרי שגיליתי שאני בהחלט מסוגלת לתפקד, ואפילו בצורה טובה, גם בסיטואציות כאלה, המשכנו את התהליך עד סופו. שחררנו את ההחלטות המגבילות שהתקבלו באירוע הזה והמתאמנת בחרה אמונות חדשות ומעצימות תחתן. משם היתה פריצת דרך מדהימה גם בתהליך האימוני, וגם בפיתוח הסדנא שלה.

דבר נוסף שקרה באותו יום הוא, שנרשמתי לקורס טיפול בטראומה בכלי ה NLP, שעמד להתחיל מספר ימים לאחר מכן. למען האמת שקלתי להירשם לקורס עוד קודם אבל החלטתי לוותר. אולי יהיה נכון יותר לומר ששיחקתי ברעיון ללכת לקורס, אבל בעצם פסלתי אותו על הסף. כי מה לי, שמאחורי יותר מ 15 שנות ניסיון עסקי, ולטיפול בטראומות? אני הרי בסך הכל מאמנת…

גם לאחר שנרשמתי לקורס והתחלתי ללמוד, ולמעשה בשניים או שלושה המפגשים הראשונים, לא בדיוק הבנתי מה אני עושה שם.
החוויה שלי משני קורסי ה NLP – פרקטישונר ומאסטר, היתה קודם כל של צמיחה עצמית, ורק לאחר מכן של רכישת כלים טיפוליים. קודם כל פנימה, העצמה של ה"אני", ורק אחר כך החוצה, העצמת האחר. והנה אני יושבת בקורס טיפול בטראומה, בלי טראומה משמעותית משל עצמי לטפל בה, ועם מחשבה שלא יהיה לי בעתיד על מי ליישם את מה שאני לומדת.
בנוסף, הבנתי שמה שקרה באותו מפגש עם המתאמנת שלי אינו טראומה במובן הקליני של המילה, מהסוג שמצריך התערבות מומחה. וכך יכולתי להחזיק באמונה שלא יהיה לי שימוש לכלים הללו.
למרות… שלמעשה כבר השתמשתי בהם כל הזמן.
הם פשוט נכנסו לי לקליניקה ולתהליכי העבודה והשתלבו שם בטבעיות.
מתאמנים שהגיעו לאימון עם מחשבות מעיקות נפתרו מהן תוך מספר דקות. זכרונות מטרידים טופלו כך שלא יפריעו. ולא קראתי לזה טיפול בטראומה, אפילו לא קראתי לזה טיפול.

יום אחד, לקראת סוף הקורס, ישבתי בפגישה ראשונה עם לקוחה. היא היתה הפרופיל ה"קלאסי" של הלקוחות שלי. אחרי שנים כשכירה, היו לה כל מיני רעיונות אבל היא הרגישה שהיא צריכה עזרה כדי להיות יותר מדוייקת וכדי לגייס את הכוחות להניע את עצמה. היא הסבירה את עצמה ברהיטות רבה עד שפתאום השתתקה. כשהחלה שוב לדבר היה נראה שיצא ממנה כל האוויר. התוודתה שהיא בכלל לא מאמינה שהיא מסוגלת להיות עצמאית, לנהל עסק, לנהל את עצמה. בשלוש השנים האחרונות ומאז שהיא הפכה לאמא וצמצמה את שעות העבודה, כל העולם המקצועי שלה התהפך. המעמד שלה בעבודה התדרדר, היחסים שלה עם הבוס התערערו והאמונה שלה בעצמה שואפת לאפס. בעלה מאמין בה, מאוד, אבל היא לא מאמינה לו… "אולי אני לא צריכה אימון" היא אמרה לי עם דמעות בעיניים, "אולי אני צריכה טיפול. מה את חושבת? את יכולה בכלל לעזור לי?".
להפתעתי שמעתי את עצמי עונה לה "כן. אני יכולה לעזור לך". ועוד יותר הופתעתי לגלות שהתכוונתי לכל מילה והאמנתי במה שאמרתי.

כן, אני יכולה לעזור לך.
לכאורה משפט קטן, אבל עבורי – מהפיכה גדולה.
לימודי הטיפול בטראומה, מסתבר, בהחלט סיפקו קודם כל צמיחה והעצמה, ובהחלט עשו עבודה פנימית עמוקה. הרבה מעבר למה שיכולתי לשער.
מלבד הכלים לטיפול בטראומה, שהם מדהימים ואפקטיבים, קיבלתי שם משהו נוסף – הבנה חדשה: שיש לי את היכולת לעזור ל מ י ש ה ו, ולא רק לעזור לו להשיג משהו. קיבלתי את היכולת לראות את עצמי כמטפלת, ולא רק כמאמנת.

החיים שלנו מלאי מיקרו-טראומות. אירועים קטנים ומכאיבים שממשיכים להיות נוכחים בחיינו הרבה אחרי שהסתיימו. אנחנו חושבים שהמשכנו הלאה, ובמובנים רבים כך אנו עושים, אבל אנחנו ממשיכים לזכור, במודע ולא במודע, חלקים מעצמנו שאיבדנו. החלקים החסרים האלה תוקעים אותנו בלי ידיעתנו. אנחנו לא מסוגלים להמשיך, כי משהו חסר. אני מבינה את זה היום, כי עברתי את זה בעצמי. לא היו לי (למרבה המזל) טראומות "קלאסיות" לטפל בהן, אבל מאחר ובמסגרת הלימודים חוויתי על עצמי, כמטופלת, את כל הטכניקות, טיפלתי בכל מיני מיקרו-טראומות כאלה, קטנות ומכאיבות. לא פצעים מדממים, אבל בהחלט צלקות. החזרתי לעצמי את החלקים שאבדו, או מצאתי חלקים אחרים שיפצו על החסר בדרך בריאה יותר.

לכן, תבינו שאני קצת, או בעצם הרבה, מתרגשת עכשיו. בעוד יומיים אני סוגרת מעגל. חוזרת אל הקורס לטיפול בטראומה והפעם לא כתלמידה, אלא כחלק מהצוות שתומך בלומדים. הפעם כשכבר יש לי את הידע, והניסיון, ואני יודעת כמה הוא מדהים. הפעם אחרי שכבר עזרתי לאנשים להשתחרר מטראומות ופוביות וסייעתי להם להתגבר על אובדנים.

לכל מי שעוסק בטיפול או אימון, ולאמני NLP במיוחד, אני מרגישה שמדובר בקורס חובה, עבורכם ועבור המטופלים או המתאמנים שלכם.
ולכל מי שלא מטפל או מאמן, אבל רוצה להתעסק בטראומות שלו, גדולות כקטנות, אני יכולה לעזור לכם.

 

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה שנרשמת, שימחת אותי. ניפגש אצלך באינבוקס.
דילוג לתוכן