הדברים הקטנים שמעצבנים בגדול (ואיך להפסיק להתעצבן מהם)

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

הדברים הקטנים שמעצבנים בגדול | שלומית לפיד | אה! השראה מעשיתקרה לכם שישבתם ליד תינוק צורח בטיסה? או שהשכן החליט להרכיב את השידה שקנה באיקאה בדיוק כשהתישבתם לעבוד? או ההוא שבכיסא לידכם באולם לא מפסיק לזוז ולמרפק אתכם? נכון מציק? וכשאני אומרת מציק אני מתכוונת נכון שזה מעצבן, מחרפן ומוציא מהדעת לחלוטין? אז בדיוק כזה קרה לי אתמול.

שמחה וטובת לב עליתי לטיסה חזרה ארצה מחו"ל. הייתי רגועה ומרוצה אחרי חופשה ונרגשת לראות שוב את הילדים. הגעתי למושב שלי, במיקום שאני אוהבת, בקדמת המטוס וליד חלון.
באמצע השורה שמאחורי ישבה אמא צעירה ומשני צדיה תינוק כבן שנה וילדה כבת ארבע.
המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש היתה "אוף. תינוק. איזה באסה".
המחשבה השניה שחלפה לי בראש היתה "לפחות התינוק יושב ליד המעבר ולא מאחורי".
התיישבתי. ואז הגיעה המחשבה שלישית: "הילדה בועטת לי בגב".
למרבה הצער, מחשבה זו נשארה בתוקף למשך זמן לא מועט בכלל.
הילדה התגלתה כיצור אנרגטי במיוחד. זכיתי למפגן מרשים של קפיצות על רגל אחת, שתיים, דילוגים, מחולות ודהרות סוס, אל אל L4 ו L5.
סבלנותי לא עמדה במבחן. שתי דקות למופע וכבר פניתי אל האמא בנימוס ועדכנתי אותה שהילדה בועטת וזה "לא נעים לי". האמא התנצלה.
שמעתי אותה מסבירה לילדה ומבקשת ממנה להפסיק, ואכן למשך מספר שניות הבעיטות פסקו. ואז התחדשו.
במשך זמן מה התמדנו ברוטינה: הילדה בועטת, האמא מעירה, יש הפסקה קצרה וחוזר חלילה.
וגם אני התמדתי ברוטינה משלי: פעם הזכרתי לאמא שהילדה בועטת לי בגב, פעם קיטרתי לבעלי שהילדה עדיין בועטת לי בגב ופעם דמיינתי איך אני מסתובבת לאחור, שואגת על הילדה והיא מתכווצת מבהלה לגודל שבו רגליה אינן מגיעות למושב שלי. סתם. טוב, לא סתם.

ואז אירע נס. נזכרתי. נזכרתי במה שאני מלמדת אחרים, במה שאני מסבירה לילדים שלי.
נזכרתי שאני יכולה לבחור במה להתמקד, וכרגע אני בוחרת להתמקד במה שמעצבן אותי, למרות שכבר הוכח שהמיקוד בבעיה ספציפית זו אינו מסייע בפתרונה.
ומאחר וכבר נזכרתי, החלטתי לעשות מעשה ושיניתי טקטיקה. מרגע זה, בכל פעם שעוד בעיטה פילסה את דרכה דרך גב המושב שלי לכיוון הכליות, אמרתי לעצמי: "שמתי לב, תודה". בדיוק ככה.
"שמתי לב, תודה", פעם ראשונה. "שמתי לב, תודה", פעם שניה. "שמתי לב, תודה", פעם שלישית. נגמר. כלומר – הפסקתי לשים לב. לפחות זה מה שאני חושבת שקרה, כי שכחתי מהעניין (עד שנזכרתי היום והזדרזתי לכתוב את הפוסט הזה לפני שאשכח שוב).

הסבר בבקשה – איך זה עובד?

לשמחתכם, יש מעט מאוד מה להסביר.
זוהי התניה קלאסית פשוטה: גירוי /טריגר (חיצוני) שמעורר תגובה קבועה. ממש כמו הכלב של פבלוב, המרייר למשמע הפעמון. במקרה הנ"ל: בעיטה בגב >>> רוגז.
למקרה שטרם ניחשתם, כך בדיוק בנוי הרגל, ברמתו הבסיסית ביותר.
אם אנחנו רגילים להתרגז כשמשהו מפריע לנו, גם אם ההפרעה חוזרת שוב ושוב ושוב ושוב, נמשיך להתרגז. התוצאה היחידה שאנחנו מקבלים מהרוגז הזה היא ה"עונג" שבהרגל שהשלים את פעולתו. זהו אוטומט וככה אנחנו מתוכנתים.
כדי לשנות את התוצאה, צריך לשנות את התכנות. וכדי לשנות את התכנות צריך לשנות את הדבר שאפשר להשפיע עליו. במקרה הנ"ל: התגובה שלי.
כלומר: בעיטה בגב >>> רוגז  שמתי לב, תודה.
* למה "שמתי לב, תודה" ולא להתעלם?
כי אני לא יכולה להתעלם, כל עוד ההרגל שלי הוא להגיב.
מאחר וקל יותר לשנות הרגל קיים, מאשר להפסיק אותו, בדרך להתעלמות עוברים בשינוי.
אז כבר סיכמנו שההרגל הקיים כולל רגש לא רצוי (רוגז).
כדי להחליף את הרגש אני צריכה ללמד את המערכת תגובה אחרת.
"שמתי לב, תודה" היא תגובה נייטרלית. אני מודיעה למודע שלי שהוא יכול להפסיק להתריע, בלי להגיב רגשית.
כאשר אני משתמשת באופן מודע בתגובה החדשה, שוב ושוב ושוב, החזרתיות מאמנת את מערכת העצבים להשתמש בתגובה החדשה, עד שגם היא הופכת להרגל. והרגלים, כידוע, הם אוטומטים שלא צריכים אותנו. סה טו.

פינת הגאונה
להחלפת תגובה אוטומטית רגשית בנייטרלית:

  1. מתייחסים לגירוי.
  2. בוחרים תגובה נייטרלית.
  3. חוזרים על התגובה החדשה שוב ושוב עד שהיא הופכת להרגל.

מוזמנים לנסות בפעם הבאה שילדה קודחת לכם עם הרגל בגב, שהשכן קודח עם השידה, או הילד קודח שהוא רוצה נעליים חדשות. ספרו לי איך הלך.

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

2 תגובות

  1. גם אני השתמשתי בטכניקה דומה,סבלתי מתת תזונה המון זמן,וכל פעם שיצאתי לטייל בשבת עם חברה,הייתי רואה מישהי רזה,
    הייתי מסובבת ראש לעברה עד הבאה בתור.
    בכל פעם קפצו לי מחשבות מפחידות וחרדות בלתי ניתנות לתיאור,מה עשיתי,שבת אחת החלטתי שדייייייייייי,צריך להפסיק את הסבל הזה!!!!!!
    מצאתי דרך,כל פעם שראיתי מישהי רזה,(זה היה תהליך)הייתי אומרת לחברתי: "זה מוקצה!"
    השבת חשובה לי ומוקצה אסור בשבת,זה ניגן לי על הנשמה…לאט לאט זה הלך ונעלם.
    בשלב המתקדם החלפתי את המחשבה הכפייתית למילה מעניינת,לא זוכרת..
    היום אין יותר ת'שטויות האלו בראש שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן