האוייב של הטוב מאוד

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

Limited edition סלחו לי חברי. עברו כמעט חמישה חודשים מאז הפוסט האחרון שלי.
בזמן הזה כתבתי למעלה מ 10 פוסטים, רובם די גמורים. גמורים אך לא מושלמים.
תתביישי לך, אני אומרת לעצמי, ומתביישת. אבל מתביישת עוד יותר להוציא פוסט שאינו מושלם.
כל מחמאות העבר שקיבלתי על כתיבתי כמו מתייצבות בטור ארוך לבדוק בציציות של כל טקסט. והן מאוד קפדניות, המחמאות:
לזה אין כותרת מוצלחת.
להוא אין פאנצ'.
כאן המסר לא עובר כמו שצריך.
פה אין מספיק ערך.
זה רק בערך. ליד. לא בדיוק.

איך יכול להיות?
איך ייתכן שמישהי שחושפת כאן מעל במה זו את כל פגמיה וחולשותיה ועדיין מצליחה להרגיש טוב מאוד,  לא מוכנה לשחרר פוסט שאיננו מושלם? כנראה שהמידע ישאר אחד מסודות היקום השמורים ביותר.
ובדיוק באותו זמן, ביקום מקביל (וואטסאפ), אני מעבירה ביקורת על ההזמנה לחתונה של אחותי, שעיצב בן זוגה, גרפיקאי-על. אנחנו בסבב נוסף, אחרי שהערותי מאתמול התקבלו בברכה. "אתן מוזמנות להגיד שמקסים" מבקשת אחותי מהנשים במשפחתה וכולנו עונות שמקסים.
מייד חושדים בי. זאת באמת דעתך?
זאת באמת דעתי? האמת שההזמנה מאוד יפה. לא מושלמת (…) אבל מאוד יפה. מה שלא מונע ממני לציין מה אפשר לשפר. למה? השד יודע.

כאשר בצרה – Ask google
איך נפטרים מפרפקציוניזם? אני שואלת. באנגלית כמובן. וגוגל מוצא עבורי 228,000 תשובות. אני מחפשת את התשובה בעלת הכי פחות סעיפים ומוצאת אחת עם חמישה:

  1. השווי את עצמך לאחרים…
    R U kidding me? ברור שאם זה היה טקסט של מישהו אחר הייתי מוצאת את כל מה שאפשר לשפר בו. הרי זאת בדיוק הבעיה שלי.
  2. האם בעוד 10 שנים זה יהיה חשוב?
    נו באמת. זה טקסט לבלוג.
  3. קחי פסק זמן מהטקסט.
    לקחתי. בינתיים אני כותבת את הטקסט הזה.
  4. עשי צעד אחד קטן אך מדוייק.
    איזה בדיוק? לפרסם את הפוסט?
  5. שאלי מה היית אומרת לחברה.
    אם הייתי חברה שלי, ומסתבר שאני לא, הייתי אומרת לעצמי שהאוייב המצוייני משרת מצויין את הנטייה שלי לדחיינות, ודורשת מעצמי עכשיו, ברגע זה, להתחייב על מועד העלתו של פוסט לבלוג. לא מושלם ככל שיהיה.

פוסט שטחי, אני אומרת לעצמי. ובכל זאת, קראת עד הסוף, עצמי עונה, אפילו הקדשת מחשבה לכל הסעיפים. וזה לא עזר, ממשיך הדיון הפנימי להתנהל. מה יעזור לך? מה יעזור לי? מה באמת? אולי שמישהו יכוון אלי אקדח וייתן לי פקודה ישירה: פשוט תעשי את זה.
אז פשוט תעשי את זה. תעשי או שאני יורה בך. נו, קיבלת פקודה: פשוט תעשי את זה.
את יודעת שאמרו את זה קודם, נכון? אני ממשיכה לעצבן אותי. אבל מחליטה לעשות מה שנייקי אומרים ופשוט לעשות את זה.

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן