דברים שלמדתי בחוג כדורגל

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

מזה כמה שנים שאני משתתפת בתכנית מציאות: Soccer Moms, אמהות כדורגל.
תפקידי בתכנית הוא מגוון, משמעותי וחסר תחליף. אני משמשת לסירוגין כנהגת, מתאמת הסעות, קייטרינג, כובסת, מעודדת, מאמנת אישית ומקלפת בננות.
למען הגילוי הנאות אציין שלא בחרתי בתפקיד. בחירתי המועדפת היתה בתכנית הסולו "אם הג'ודוקא". במקום השני "אמהות הכדורסלנים". אמא לכדורגלן מס' 5 לא היה בכלל ברשימת תפקידי המועדפים.
אלא שהבמאי חשב אחרת ובחר בי. בנוסף, אני כנראה כל כך מצטיינת, שמשנה לשנה תפקידי מקבל יותר נפח. עוד הסעות, עוד מדים, עוד ועוד מילדי נופלים בכדורגל.
בימים אלו, שבוע ממוצע במשפחתנו כולל 3 ביקורים בחוגי כדורגל של הקטנים ועוד 4 אימוני כדורגל של הגדול, לא כולל משחקים בשבת, כל שבת, כן?
ובכן, לאחרונה החלטתי שלא עוד. אין לי יותר ילדים לתת לכדורגל. את כל מי שיש לי נתתי להם. מעכשיו אני גם לוקחת, שיצא גם לי מזה משהו. החלטתי שאני בוחרת לראות את חצי הכוס המלאה.

עכשיו אתם וודאי תוהים אם יש כזאת, חצי כוס מלאה, ואם כן מה יש בה חוץ מקליפות גרעינים?
ובכן, אחרי שהכרזתי על שינוי גישה גיליתי שיש לא מעט, ואפילו די הרבה, ערך.
הערך המיידי שאני מפיקה מהכדורגל הוא מינוף. בכל פעם שאני צריכה להפעיל משמעת והכריזמה ההורית שלי אינה מספיקה, אני משתמשת בכדורגל. שיעורים לפני כדורגל, ללמוד למבחן לפני כדורגל, פינוי ברדק לפני הכדורגל וכן הלאה. כן כן, אני משתמשת בלי בושה בעובדה שהכדורגל כל כך חשוב להם כדי לקדם דברים שחשובים לי.

מה שמביא אותי לנקודה העיקרית: העובדה שיש לילד משהו שכל כך חשוב לו היא ערך, שמאפשר לו ללמוד, להפנים ולייצר עוד הרבה ערכים אחרים.
טוב, צחקנו די. עכשיו, בקליפת אגוז (או בחצי כוס), מה שלמדתי בחוג כדורגל:

1.      חשיבותה של מטרה משמעותית.
מאז שהיה בן 5 בני הגדול יודע שהוא רוצה להיות כדורגלן מקצועי. חלפו שנים, הילד כבר בן 10, ועדיין עקבי בשאיפתו.
בכל פעם שהוא מתוסכל, מאוכזב, עייף או רוצה לעשות משהו אחר שילדים בני 10 עושים אבל צריך ללכת לאימון, אנחנו מזכירים לו מה המטרה שלו, ובודקים איתו מה יותר חשוב: מה שהוא רוצה (או לא רוצה) עכשיו, או מה שהוא רוצה בעתיד. המטרה תמיד מנצחת.
כשאני רואה ילד בן 10 מוותר על בילוי עם חברים למרות שמאוד מאוד בא לו, או הולך לאימון למרות שהיה לו תאקל עם המאמן והוא איבד קצת ביטחון, אני מבינה שוב איזה כוח יש למטרה כל כך ברורה ומשמעותית.
המטרה הזאת, שעבורו מאוד חשובה, היא היא מה שמאפשר את כל השאר.

2.      עמידה בכללים וציות לחוקים.
מה לחוג כדורגל לילדים ולחוקים וכללים? כל מיני, הרי בכל זאת מדובר במשחק עם חוקים (כדור עגול, 90 דקות וכיו"ב). אלא שאת בית הספר הגבוה לחוקים וכללים קיבלנו לא בחוג כי אם בליגה. ליגת הכדורגל המקצועית. אנחנו מדברים על ילדים בני 10, כן?
בליגה, מסתבר, לא מפלים בענייני דת, גזע וגיל. בין אם אתה שחקן ליגה בשכר, או ילד בכיתה ד' שמקבל דמי כיס, יש כללים ויש חוקים וכולם צריכים לעמוד בהם. כולל ההורים, כמובן.
ישנם ריבוי כללים שצריך להקפיד לקיימם: מדי אימון ומדי משחק, לבישת מגינים, הגעה בזמן, נוכחות חובה באימונים וזה ממש לא נגמר כאן. המאמן נכנס להם למיטה ולצלחת, אומר מתי ללכת לישון ומה לאכול לפני ואחרי משחק.
ברור שילדים בני 10 אינם יכולים לעמוד בכללים הללו ללא עזרה תמידית מההורים. ואם ההורה מפשל, הילד משלם את המחיר. כך למדתי גם אני לעמוד היטב בכללים, תחת פיקוחו ההדוק של הכדורגלן הצעיר, שמפעיל אותי ואת עצמו. הוא זה שמקפיד לבדוק שהמדים הנכונים נקיים יום לפני משחק. הוא זה שמוודא שהשעון המעורר מכוון לשעה הנכונה בשבת, והוא גם זה שעומד מעל ראשנו, דורש שנקום, נתארגן וניכנס בזמן לאוטו. ותנחשו מה – הוא (ובזכותו גם אנחנו) תמיד בזמן.

3.      דחיית סיפוקים
מחקרים מראים שילדים אשר יכולת דחיית הסיפוקים שלהם מפותחת מגיעים להישגים גבוהים יותר כמבוגרים.
מחקרים גם מראים שהורים לילדים בעלי יכולת דחיית סיפוקים מפותחת ישנים עד שעה מאוחרת יותר בשבת.
לכן, כולנו רוצים ילדים שיכולת דחיית הסיפוקים שלהם גבוהה. אבל איך עושים את זה בפועל? אני אגלה לכם: רושמים אותם לליגת הכדורגל.
הליגה מספקת שלל הזדמנויות לתרגל דחיית סיפוקים. הילד מתרגל כשהוא מוותר על בילוי עם חברים לטובת אימון. הוא מתרגל כשהוא מוותר על המשך ריצה עם הכדור לשער ומוסר לחבר. והוא מתרגל כשהוא יושב על הספסל במקום להיות על המגרש בזמן משחק.
לא תמיד מצליח לו, לדחות. לפעמים הוא רוצה לשבור את הכלים וצריך להזכיר לו מה הוא מפסיד. ולפעמים אין ברירה וצריך לשלם את מחיר, כדי להבין שזה לא שווה את זה.

4.      כישלונות כחלק מהדרך
אגלה לכם עובדה לא נעימה על קבוצת הליגה שלנו: היא הפסידה בכל המשחקים למעט אחד. בחלק מהמשחקים אפילו נחלנו תבוסה מחפירה.
מכל תבוסה כזאת לומדים שצריך להמשיך להתאמן, לנסות הרכבים שונים, תפקידים שונים לשחקנים שונים על המגרש, להמשיך להשתפר כל אחד לחוד וכולם ביחד. מנסים לראות את השיפור במקומות בהם הוא נמצא, גם כאשר התוצאה הסופית של המשחק היא הפסד.
ובסוף כל משחק כזה, כשהקבוצות רצות אל הקהל, קודם הקבוצה המנצחת ואחר-כך הקבוצה שלנו, בפנים קצת עצובות, כולנו מוחאים כפיים, מחמיאים להם, מציינים איפה הם השתפרו, מי עשה מהלך יפה וכן הלאה. 5 דקות אחר כך ההפסד כבר מאחוריהם והם עם הפנים להזדמנות הבאה לנצח.

5.      כוחה של קבוצה
כמעט כל מה שציינתי למעלה היה יכול להיות כרוך בכאב גדול יותר ובקושי רב יותר אלמלא היתה קבוצה.
קל יותר לציית לחוקים כשאתה יודע שכולם צריכים לציית. קל יותר ללמוד מה המחיר של אי עמידה בכללים מצפיה באחרים שמשלמים אותו. פשוט יותר לדחות סיפוקים כשיש לך מטרה, אבל גם כשיש לך את כוח הרצון של קבוצה שלמה, ולא רק של אחד. פעם אתה מוותר בשבילם, ופעם הם מוותרים בשבילך, אתה מוסר בשביל לקבל בחזרה. קל יותר לשאת הפסד כשאתה לא היחיד שנכשל, כשיש קבוצה שלמה שנושאת באחריות. ואתם יודעים משהו, גם ניצחון של קבוצה הוא הישג עוצמתי יותר. יש יותר אנשים שחוגגים אותו.

***

חמש שנים מהיום, או אפילו שנתיים, מי יודע אם הילד עדיין ירצה להיות שחקן כדורגל מקצועי.
אם לא, אז לא. לא הפסדנו כלום, למדנו כמה שיעורים חשובים, קיבלנו הרבה ערך והראנו לילד שמה שחשוב לו חשוב גם לנו, ואנחנו מוכנים להתאמץ עבורו.
ואם כן, יש הרבה מה להרוויח. על פי הסטטיסטיקה, נערים שעוסקים בספורט במסגרות מקצועיות לאורך זמן מעורבים פחות באלימות, שותים הרבה פחות אלכוהול ולא צורכים סמים בכלל. התזונה שלהם טובה יותר, הציונים שלהם מעל הממוצע והחוסן הנפשי שלהם גבוה.
ובינתיים? נמשיך לבלות שבתות על הטריבונה. כמו שאומרים, כדורגל משחקים משבת לשבת, ואנחנו מוסיפים: גם בראשון, שני, רביעי וחמישי.

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן