אנשי הגאות והשפל

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

היתה לי פעם חברה, ליאור, שהיתה מהזן המתנתק.
כשהמצב אצלה היה לא משהו, היא היתה מתנתקת ונעלמת. לפעמים לימים, לפעמים לשבועות.
כשהיא רבה עם ההורים שלה היא התנתקה. כשהיא פוטרה מעבודתה, פרשה מלימודי נטורופתיה או נפרדה מהחבר שלה (אחר כך הם חזרו והתחתנו, למי שדאג), היא התנתקה.
כשהיא היתה מתנתקת היא היתה מתנתקת, פשוטו כמשמעו. לא עונה לטלפון בבית, לא חוזרת להודעות במשיבון. לאחר זמן מה, יומיים, שבועיים, חודשיים או שישה, המצב היה מסתדר והיא היתה צצה שוב, כלומר מחדשת את הקשר ומבטיחה שזה לא יקרה שוב.

הימים הם טרום ימי הסלולארי לכל פועל. התקשורת האנושית היתה מבוססת עדיין על שיחות טלפון ופגישות אמיתיות. וכשחברה טובה, שגרה בעיר אחרת ועובדת בעבודות מזדמנות, נעלמת, זה מלחיץ.
אין חברים משותפים בפייסבוק שאפשר לברר איתם מה קורה. אין אופציה לסמס "חיה?". אין כתובת מייל קבועה שנודדת איתך בין מקומות עבודה וספקי אינטרנט.
תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בי, כלומר נצר לגזע הפולני עם נטיה לדמיין את הגרוע מכל ותבינו, שכל התנתקות היתה דרמה. וגם כל שיבה היתה דרמה, כי מלבד השמחה על שובה הייתי צריכה לפרוק עליה את כל המתח, הכעס והעלבון שהצטברו בהיעדרה.

פעם, אחרי היעלמות בת חודש, נכנסתי לאוטו ונסעתי אליה. היא לא פתחה לי. לעומת זאת השכנה יצאה אלי ועדכנה אותי שליאור התקשרה אליה עכשיו, ביקשה למסור לי שהיא במיטה ושאני יכולה ללכת הביתה.
כעסתי. נעלבתי. נפגעתי קשות. איזה מן בן אדם לא מוכן לצאת לרגע מהמיטה לפתוח את הדלת, אפילו כדי להגיד שלום לחברה שבאה במיוחד כדי לראות אותו?
חשבתי שמדובר באגואיסטית, אגוצנטרית, חסרת התחשבות ודרמטית מידי.
היום אני מבינה שמדובר באדם שנמצא במצוקה מאוד גדולה.

נזכרתי בה לאחרונה בזכות כל מיני "ליאור" שיש ואין בחיי, לסירוגין.
אנשים שמתקרבים ומתרחקים כמו גאות ושפל.
אין לי שליטה על הזמן בו הם יבחרו להתקרב שוב. יש לי בחירה אם להיות שם כשיתקרבו.
האגו שלי היה רוצה שהם יבחרו בי כל הזמן.
זה היה מסמן לי שאני חברה מצויינת ואדם חשוב ומשמעותי בחייהם.
אלא שאני יכולה לבחור רק עד כמה אני חברה טובה. את מידת החשיבות והמשמעות שלי בחיים שלהם הם קובעים. והדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עבורם הוא להיות החברה הכי טובה שאני יכולה להיות, בלי קשר למידת החשיבות שלי בחייהם.
שיעור לא קל, אני מודה, אבל חיוני.

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן