אמהות מכדור הארץ, ילדים מקטלוג

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

בעת כתיבת שורות אלה אני יושבת בחצר עם כוס קפה, מוזיקה שקטה מצליחה לבקוע מהבית הריק ואף מילה או קול אינם תובעים את תשומת ליבי. אפילו לא הקול הפנימי. לראשונה מזה שבוע בערך אני אדון לעצמי. לא של הכביסה, לא של הבית ואפילו לא של הילדים. אב הבית חזר ממשימתו מעבר לים ואני יכולה להיות קצת רק אני, לא ספקית שירותי כביסה, לא קייטרינג ולא נהג.
לא שהיה שבוע כל כך נורא. ממש ממש לא. להיפך. כבר היו נסיעות גרועות מאלה.
היתה נסיעה בה הבית יצא מדעתו – ההצפה באמבטיה התפתחה לסתימת ביוב, שצימחה בורות בחצר, כולל באזורים המרוצפים. מפעיל הביובית שהגיע לשאוב מצא עצמו הורס את החצר שלנו. הוא כל כך ריחם עלי, כשהבין שהאיש בחו"ל, שכשעשה לעצמו קפה הציע לסדר מטבח (אמרתי לא תודה).
היתה נסיעה שהילדים היו בחופש, כולם, וגם הסבתות היו בחופש, כולן. הילדים התחרפנו משבוע של אמא, בית וג'ימבורי ובכו בכל פעם שראו אותי. הזמנתי בייביסיטר שתיקח אותם לפארק כדי שאוכל לסדר קצת. היא כל כך ריחמה עלי, שהציעה שאני אלך והיא תישאר איתם ותסדר (אמרתי לא תודה).

היתה נסיעה, כשהייתי עוד שכירה, שנזכרו ברגע האחרון לזמן אותי לישיבה דחופה בשעה מאוחרת. הסבתא הקרובה היתה אצל נכדים אחרים, לא השגתי בייביסיטר ולפזר 3 ילדים במשפחות אומנה נראה לי פתרון קיצוני. אמרתי את זה לבוסית שלי. היא כל כך ריחמה עלי שהציעה לי ללכת הביתה ולא לחזור (אמרתי כן. היא התחרטה).

בקיצור, זה לא היה שבוע כזה. בכלל לא. למעשה, היה שבוע נהדר. הנוער היו מקסימים כמו ילדים מקטלוג, הבית מילא את תפקידו כמבנה ולא דרש תשומת לב, הסבתות וגם סבא נרתמו. למעשה, היה כל כך טוב שהחלטתי שאני חייבת לסכם לעצמי מה ולמה עבד כל כך טוב, לשים לב לכל הפרטים ולשחזר. לא בנסיעה הבאה אלא כל הזמן. והנה הפרוייקט לפניכם, גזור ושמור:

1.      הסכם שיתוף פעולה ויעדים.

לפני שנסע אב הבית ישבנו יחד, הילדים ואני. דיברנו על מה עומד לקרות השבוע והסברתי למה אזדקק מהם כדי שיהיה לנו נעים. סיכמנו על כללי התנהגות ועל מערכת תגמול בגין עמידה בכללים ובגין הצטיינות שמעבר אליהם.
התוצאה: הילדים עמדו בכללים במלואם והתחרו בינהם מי ישיג יותר כוכבי בונוס. הקטן התלבש בעצמו לראשונה וזכה לעזרה ועידוד מאחיו. כולם הורידו מהשולחן, בהתחלה עם תזכורת ואחר כך לבד. התארגנות, מקלחות והליכה לישון התרחשו בשעה שקבענו, בלי ויכוחים. עלה לי שני "זבלונים" לכל ילד לכל השבוע. לגמרי שווה.
חברה מאמנת העירה שהיא לא מתלהבת מכך שההתנהגות החיובית נולדה ממנוע חיצוני (הפרס) ולא ממנוע פנימי. על אף הסכמתי העקרונית, לעיתים התבוננות בתמונה הקטנה בלבד (שבוע זה) אינה מקלקלת לתמונה הגדולה (שאר הזמן). המנוע החיצוני איפשר ליצור התנהגויות שלא היו קודם. עכשיו הן עובדות בשטח ויהיה יותר קל להפוך אותן לסטנדרט.

2.      שימוש בטכנולוגיות מתקדמות

הטיימרשל האייפון גוייס עבור פעילויות שאני נוהגת להישאב אליהן, להיבלע בתוכן ולהקדיש להן הרבה (הרבה!) מעבר לדרוש. לדוגמא: מקלחת. אין לכם מושג כמה שנות חיים ביליתי במקלחת. עשרות מטרים ממפלס הכנרת המסכן אבדו בגללי. ובכן, מסתבר שאפשר להתקלח, כולל שמפו ומרכך, גם תוך 10 דקות. עוד מסתבר, שהטיימר הפנימי מתכוונן הרבה יותר טוב כשהוא יודע שהטיימר החיצוני בודק אותו.

3. מיקור חוץ

עזרה חיצונית שמפנה זמן, חלקה ניתנה בתשלום וחלקה באהבה.
כך יכולתי לא ללכת לסופר, לא להריץ את כל הילדים בין החוגים של כולם ולא לפספס דקה מהסמינר בן היומיים של ג'וליה קמרון.
"
It takes a village to raise a child". דרוש הכפר כולו כדי לגדל ילד. כדי לגדל שלושה ילדים צריך לא הרבה יותר. מלקטות של שופרסל אונליין ובייביסיטריות, משפחה וחברים. כולם נרתמו כדי שהשבוע יעבור בשלום ובשלווה. גוד בלס יו אול (משפחה וחברים יותר).

4. צמצום צריכת מל"ח

תובנה שנלמדה באיחור במהלך השבוע – לצמצם התעסקות במטלות לא חיוניות (מל"ח). כל אותם דברים שאינם מסכני חיים והעולם לא יעמוד מלכת אם לא יתבצעו במועד. יש דברים כאלה. אם אתם לא יודעים מהם, בקשו ממישהו שאוהב אתכם להצביע בפניכם על הדברים שאתם מרגישים חובה לעשות, אבל לא באמת חייבים להיעשות בזמן שאתם עושים אותם.
מצעים ומגבות עדיין ממתינים לקיפול. מצגת "המשפחה שלי" זכתה לגרייס של שבוע מהמורה. המתקין של הגז נדחה לשבוע אחר.

כל כך פשוט. למה לא חשבתי על זה קודם?
האמת היא שחשבתי, פשוט לא היתה לי מספיק מוטיבציה ליישם… כל כך אווילי וכל כך מדוייק.

ואם כבר ווידויים, עלי להתוודות גם על מה שלא הלך כמתוכנן. תכניות שלא הצלחתי ליישם.
שעות שינה. ידעתי שהשעון יצלצל שעה יותר מוקדם מידי בוקר, תכננתי ללכת לישון בשעה מוקדמת יותר ולא עמדתי בכך אפילו פעם אחת. וכך, למרות הילדים המקסימים, העזרה והזנחת המטלות, עדיין הסתובבתי עייפה ומותשת.

שחרור דפוסים ישנים. כמה שעות לפני שאב הבית חזר מצאתי את עצמי חוזרת לסורי. שוכחת להפעיל טיימר, מנסה להשלים טו דו ליסט ארוכה מידי בפחות מידי זמן וכן הלאה. מאוד מעצבן לגלות איך העובדה שיש לי מודעות וכלים לא מחסנת אותי מחזרה לדפוסים שלא משרתים אותי.
טוב, תסלחו לי, אני אנושית.
ליתר ביטחון אני כבר סלחתי לעצמי.


תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן