אולי אחר כך?

שיתוף

שיתוף ב facebook
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email

יום אחד בשעת הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד שוטר.
זהו, אמרתי לעצמי, הגיעו לקחת אותי. שבועות ארוכים שבהם דחיתי כל מה שקשור בלתייק, למלא טפסים, לשלם דוחות וחשבונות, להתקשר לחברת הביטוח ועוד (כן, יש עוד) עמדו להגיע לקיצם הטראגי.
השוטר הסתכל עלי, הסתכל בדף שבידו ואמר "סליחה, טעות בכתובת".
"ילד שלא אוכל שניצל? שאלתי "או מישהו שלא שם דאודורנט?"
הוא חייך ופנה ללכת. כשהסתובב, ראיתי את האקדח נעוץ בחגורתו. "חכה, חכה!" צעקתי אחריו. "אני צריכה שתאיים עלי". השוטר חזר.
"סליחה?" שאל אותי בפליאה.
"אני צריכה שתאיים עלי. עם האקדח". למען הסר ספק הצבעתי בכיוון הנשק. "אני חייבת לעשות משהו ולא עושה."
"הבנתי" ענה, תוך שהוא מנסה להחליט אם אני שפויה. "כמה זה שווה לך?"
"כפל קנס זה 350 ש"ח, מחברת הביטוח מגיע לי 1500 והשד יודע מה רשות המיסים גובה על איחור בתשלום. בוא נסגור על 500".
"700 ש"ח. במזומן."
"550" אמרתי בנחרצות "וקפה."
לחצנו ידיים והוא נכנס. "נס על חלב עם שני סוכר" אמר, ומייד הבנתי שזרקתי את הכסף.
(מעשה שעדיין לא קרה).

אני ממש מצויינת בדחיינות. בחלוקה לרוצה/צריכה/חייבת, אני דוחה את כל מה ש"צריך" וצפונה עד ש"צריך" הופך "חייבת אש" עם צפירות עולות ויורדות.
קשה לי עם בירוקרטיה. עיסוקים שבלוניים ומשעממים, פעולות רוטיניות וכל דבר שלא דורש ממני ביקור בעולמי הפנימי העשיר או בעולם חיצוני מעניין לפחות באותה מידה, דורש ממני מאמץ מנטלי קשה. מאחר והחיים אינם לונה-פארק של ספרים טובים, כתיבת פוסטים לבלוג, NLP  וספורט, אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות נאבקת בטו-דו ליסט שמסרבת להתקצר.

כל מה שאפשר לדחות, אני דוחה. גם דברים שאי אפשר לדחות, אני דוחה.
לפעמים הדחיינות הזאת כרוכה במחיר יקר (ולפעמים היקר הזה ממש יקר).
חברתי המומחית למוטיבציה אומרת, שכשיש ביגלמה כל השאר זה רק פרטים קטנים שצריך לסגור. למרבה הצער, כמעט תמיד יש גם ביגלמה לא לעשות. בכל פעם שיש הורדות ידיים בין הלמות, נחשו מי לוקחת.

וכך, לפני מספר שבועות הורדתי רשימה של כ 50 טיפים להתגברות על דחיינות. באנגלית, אגב, דחיינות נשמעת הרבה יותר גרוע, כמו חבורת נשים מיליטנטיות עם מחלת עור מגרדת במיוחד. בעברית מדובר במילה חמודה כזאת, שמתחרזת עם סבלנות ואמנות. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?
ובכן, רשימת 50 הטיפים היתה מתישה. טיפים חזרו על עצמם ללא בושה באמתלות משונות. למשל הטיפ: "עשו דברים לאט" שהסעיף הבא אחריו היה: "עשו דברים אפילו יותר לאט" ואז: "אל תלקו את עצמכם אם הקצב שלכם אינו משביע רצון". נכון מצחיק? גם אני צחקתי. אחרי מחיקת סעיפי סרק נותרו בסך הכל 12 טיפים. והרי הם לפניכם.

12 פעולות ללוחמה בדחיינות

1 . להתחיל את היום עם המטלה המעיקה ביותר.
למה: לגמור עם זה וזהו. להישאר עם ההרגשה הטובה של ההישג.

2 . להכין טו-דו ליסט קצר.
למה: רשימה קצרה אינה מרתיעה ואינה דורשת קביעת סדר עדיפויות.

3 . להרוג משימה ולנוח.
למה: כמו 2 + צ'ופר, המנוחה.

4 . להקפיד על סביבת עבודה עם מינימום פריטים.
למה: קל יותר להתמקד בסביבה כזאת.

5 . לחלק כל משימה למשימות קטנות יותר.
למה: עוזר לצאת מההלם ומתחושת ה"זה גדול עלי".

6. להתנתק מהאינטרנט, להשתיק את הטלפון, לסגור את הדלת.
למה: נוצרת סביבה ובה מינימום הפרעות והסחות דעת.

7. לשמוע מוזיקה ולרקוד.
למה: מוזיקה וריקוד מרימים את רמת האנרגיה. כשיש אנרגיה והתלהבות קל לתעל אותם לעשיה.

8. לשאול: האם אני באמת חייבת לעשות את זה?
למה: כמו לפנות בגדים שכבר לא לובשים מהארון.

9. לחזור לבית הספר: 50 דקות עשיה 10 דקות הפסקה.
למה: שומר על המוח רענן, וכשהרעננות נגמרת, סימן שבקרוב מגיעה הפסקה.

10. לעסוק בשידוכים: לחבר מטלה מעיקה לפעילות מהנה.
למה: עשיתי משהו שקשה לי ולכן עכשיו מגיע לי פרס.

11. לעשות חיסול.
למה: זבנג וגמרנו. הדברה של מטלות במקום להרוג מטלה מטלה.

12. לשאול שאלות שיעזרו לי לבחור מה לעשות:
אם הייתי עובדת היום רק שעתיים, מה הייתי חייבת לעשות?
מהו הדבר החשוב ביותר שאני יכול לעשות עכשיו?
למה: כי לפעמים באמת יש לי רק שעתיים אפקטיביות ביום.

לקרוא בקפידה לפני השימוש:

א. דחיינות היא הרגל שממש קשה להיפטר ממנו.
היא מספקת תגמול מיידי ונעים – נוחות. וכל הרגל שיחליף את הדחיינות כרוך ביכולת דחיית סיפוקים, שכן הסיפוק מהעשייה אינו מיידי באותה המידה. גם אם מדובר בפרק זמן קצר יחסית, מתרחשת בו פעולה שאינה מהנה.

ב. קל יותר להחליף הרגל בהרגל אחר, לעומת פשוט להפסיק. לכן, בחרו מספר מצומצם של פעולות ובצעו את אותן הפעולות בקביעות ובסדר קבוע. באופן רגיל, להתנהגות לוקח מספר שבועות עד שהיא מתקבעת לכדי הרגל (בטכקניקות NLP  ניתן לקצר את הזמן באופן ניכר). עד אז ייתכן שתצטרכו להפעיל מאמץ כדי להתגבר על הדחף ליישם את ההרגל הישן, אבל הדבר ילך ויעשה קל יותר.

ג. פישלתם? אל יאוש. אם זה היה קל כולנו היינו מושלמים. העובדה היא שכולנו סוחבים הרגלים התנהגותיים שאנחנו מודעים לכך שאינם משרתים אותנו, ולא מצליחים לשנות אותם.
כדי למזער את ה"פשלות", מראש כדאי לבחור באותן פעולות שאינן מעוררות התנגדות פנימית. אל תתעקשו על סעיף 7 אם לא מתאים לכם לשים מוזיקה ולרקוד. ואם שעת הבוקר אינה שעתכם היפה ביותר, חבל שתקשו על עצמכם עם הפעולה המוצעת בסעיף 1.

דוגמא – מה שעבד / לא עבד עבורי:

לא עבד: רוב הסעיפים. למה? זה סיפור ממש נחמד שאני יכולה לספר לכם אבל חבל על הזמן של כולנו.
אני יכולה לספר לכם למשל, שכשהרשימה היתה קצרה או כשהמטלות היו קטנות אמרתי לעצמי – טוב, זה כלום עבודה, אעשה זאת אחר-כך. וגם לא היה סיכוי לשמור על סביבת עבודה מינימליסטית. רק לסדר את הבלאגן על השולחן שלי זו מטלה רצינית בפני עצמה.

עבד חלקית: סעיף 8. האם אני באמת חייבת לעשות את זה? מסתבר שיש דברים שאני לא באמת חייבת.
איך אני יודעת? כי לא עשיתי ושום דבר לא קרה. לפני שאתם מתלהבים, יש להודות שלא הכל ורוד ו"שום דבר לא קרה" זו לא תמיד תוצאה רצויה. למשל, אם מישהו חייב לך כסף, ולא עשית שום דבר כדי לגבות את הכסף, אז שום דבר לא קרה והכסף עדיין אצלו ולא אצלך. להשתמש רק אם מה ש"צריך" נמצא אצלכם בקטגוריית "חייב".

עבד היטב: מבצע החיסול (סעיף 11). כשאני נכנסת לעניין, ממטלה למטלה אני צוברת יותר התלהבות מיכולות ההתנקשות שלי, ומכך שבסוף המבצע מצפים לי כמה ימים של שקט. אחרי כמה מבצעי חיסול גיליתי דפוס טבעי שהתחיל למעשה בשאלות מסעיף 12, המשיך בכיסוח צ'ק ליסט מכובד והסתיים בפרס, כפי שמומלץ בסעיף 10.

ואיך אפשר בלי כמה מילות סיכום.
אני אמנם לא מומחית לדחיינות, אבל שינוי הרגלים הוא בהחלט חלק מהיום-יום המקצועי שלי.
ברגע שהבנתי "דחיינות" היא בסך הכל הרגל, נפתח הפתח לשינוי וקרה הקסם.
הרגל רע הוא לא גזירה משמיים והוא בוודאי לא מגדיר מי אנחנו. הוא רק התנהגות, והתנהגות ניתנת לשינוי. הבחירה לא לעשות דבר ולהישאר עם הרגל שגורם לנו נזק אומרת עלינו יותר.

תגובות

שלא תאמרי "לא ידעתי"​

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה על הרשמתך
דילוג לתוכן