את החלק הראשון – רחוק, רחוק יותר – קראתם? יופי, אפשר להמשיך.
החופש הגדול שלי
החופש הגדול שלי התחיל כמו שחופש של גדולים אמור להתחיל. בדממה.
אף אחד לא פנה אלי. במשך 48 שעות לא שמעתי את המילה אמא.
במקום לתהות אם היום שניצל או פולקע תהיתי אם היום נטייל ביער או על גדות הנהר. היה נעים.
אני וחברתי ש' רבצנו שעות בסלון עם ספר וזה לא הכאיב לאף אחד בעין.
השארתי את האייפד בבוקר על שולחן המטבח ומצאתי אותו שם אחה"צ, בדיוק באותו מקום. ואפילו בלי פירורים!
צלחת הפירות הרחוצים והחתוכים שהכנתי? אני אכלתי אותה.
כוסות קפה נשתו עד תומן. תחתית סל הכביסה נצפתה שוב ושוב.
גיליתי שאני כן מסוגלת לישון 10 שעות ברציפות.
אחרי 4 ימים הרגשתי כמו אישה חדשה עם סוללה מלאה שזה עתה יצאה מהאריזה.
באותו הזמן, באזור אחר במוח
במקביל, החלק המוקדש לתפקודי "אמא" המשיך לעבוד.
מאחר והמשימה האימהית היחידה שעמדה בפני היתה לעקוב אחרי קבוצות הוואצאפ של הקולוני, מילאתי אותה בדבקות.
נצמדתי לטלפון, מחכה ל"טינג" המבשר על הודעה נכנסת, שמשמעותה האפשרית היא תמונה שנשלחה להורים. לשמחתי, לצערי, זה קרה בתכיפות גבוהה.
הקבוצה של LA הפציצה בתמונות בבוקר וההיא של דוביל אחרי הצהריים ובערב.
הילדים צולמו, ביחד ובנפרד, בפעילות וגם במנוחה. ראיתי אותם מבלים, אוכלים, ישנים, משחקים בטלפון, שרים קריוקי, שרים את המנון הקולוני, רוכבים על סוסים, עושים רכבות הרים ומלטפים עז.
60 ילדים היו בכל קולוני. סה"כ 120 ילדים שצפיתי בתמונותיהם במידה שמקנה לי תואר דודה של כבוד.
יומיים שלמים חלפו עד שנשברתי ושהשתקתי את הקבוצות הוואצאפ. שתיהן.
אבל בואו לא נתלהב, כן? כולה ביטלתי את הטינג. בכל רגע פנוי שהיה לי (והיה) המשכתי להיכנס לוואצאפ ולחפור בתמונות עם זכוכית מגדלת.
בתמונה הזאת רואים את השיער של יערי, ובזאת את אוזן שמאל של לירון, והנה החולצה של דור, מהגב.
חפרתי בתמונות כל כך ביסודיות, שיכולתי לזהות מי לא צחצח שיניים (כולם) ומי מחליף חולצה רק פעם ביומיים (לא נסגיר אותו).
הסיבה שנדרשתי לחקירה הזאת היא שהבנים שלי לא התייצבו מול המצלמה כמו ילדים אחרים, שכנראה אוהבים את אמא שלהם יותר. כל תמונות המוסקטרים היו תוך כדי פעילות, מזוויות שלא סיפקו הצורך שלי לראות אותם.
ואיכשהו, מתוך הפירורים האלה שזרק לי הוואצאפ הרגשתי שמשהו לא לגמרי בסדר.
כעבור 4 ימים הודעתי ל-ש' חברתי שיש לי תחושה שליערי לא טוב שם.
אסיפת הורים
בתום השבוע הראשון התקיים מפגש "דלת פתוחה". ההורים הוזמנו לבלות 3 שעות עם הילדים במחנה. ציפיתי לביקור הזה כמו מכורה המצפה למנה הבאה.
יום קודם לכן כבר התקשיתי במשימות פשוטות, כמו לבחור מנה מתפריט, או להחליט אם מקלחת או אמבטיה. אמיר חזר, נסענו לסופ"ש זוגי, אבל אני בעיקר העברתי זמן עד הביקור בקולוני.
רבע שעה לפני פתיחת הדלתות התייצבנו ביעד, כמעט ראשונים. אין צורך להסביר את התחושה הזאת של לראות ולחבק את הילד שלך אחרי געגועים ממושכים, ולי היו שניים כאלה. חיבקתי אותם חזק וניסיתי להחזיר אותם לרחם. ואז כשהחיבוק הסתיים ניסיתי להשביע את העיניים במראה הכי יפה בעולם. ואז עוד חיבוק. ואז שמתי לב כמה שניהם מסריחים ודביקים שאין דברים כאלה…
מסתבר שבשם שמירת שבת הקולוניאלים נתבקשו לא להתקלח מכניסת השבת ועד צאתה. בהיותם בורים באמנות שמירת המצוות, לא היה להם מושג (עאלק) שביום ראשון השבת כבר יצאה.
עשינו סיבוב במחנה ובחדרים ושמחנו לגלות שהכל נקי, מסודר ומרווח. שיש הרבה מרחב לפעילות בחוץ וגם בפנים. שהמדריכים מקסימים. אפילו שמחנו לגלות שללירון אין סבלנות לבלות איתנו והוא מעדיף להשתולל בחוץ עם החבר'ה.
אבל יערי לא היה במיטבו, אפרופו אינסטינקטים של אמא ("את סתם לחוצה"). מסתבר שהילד לא מרגיש טוב כבר יומיים, נראה כבוי ומותש וגם לא ממש מעורה חברתית.
ושוב, להתראות
איך נוסעים חזרה הביתה ומשאירים מאחור ילד שלא מרגיש טוב?
לא היה לי מושג איך. תחקרנו אותו, את הצוות, את האחות הצמודה שהיתה איתם. קיבלנו הבטחה שהם מאוד מודעים ועוקבים אחרי מצבו ועוד הבטחה שלמחרת בבוקר ייקחו אותו לרופא.
אני כמובן חיכיתי, ואפילו קיוויתי, שהוא יבקש לחזור הביתה, שהם יציעו. לא קרה.
ככל שהתקרב מועד סיום הביקור התקשיתי להכיל את רגשותי. בשלב מסויים נאלצתי להתרחק כדי לבכות מחוץ לטווח הראיה שלהם.
הייתי חייבת לעשות עם עצמי משהו כדי לא להשתגע אז לקחנו את הילדים לחדרים, למקלחת ולצחצוח שיניים יסודי…
חיבוק הפרידה היה רענן ומלא הבטחה לעתיד טוב יותר בניחוח קמומיל ומנטה.
נכנסנו לאוטו ונסענו בדרך ההולכת ומחשיכה שותקים רוב הדרך.
והלב, הוא רוצה לאמא
כשהיינו חצי שעה מפריז יערי התקשר בוכה.
"אמא אני רוצה הביתה. כואבת לי הבטן ומשעמם פה. בואי תיקחי אותי עכשיו."
המשפט שחיכיתי לשמוע מהרגע הראשון. המשפט שקיוויתי שלא אשמע.
אם הוא רק היה אומר אותו שעתיים קודם.
עשר בלילה. אחורה פנה לא עמד על הפרק. המשכנו לנסוע עם ילד בוכה בטלפון, כשאני מנסה להסביר לו ולעצמי למה אי אפשר לבוא עכשיו, וגם לא מחר בבוקר. מנסה להסביר משהו שאני מבינה בראש ולא מבינה בלב.
אני מסבירה לו שהוא עייף, גם כי מאוחר וגם כי הוא היה חולה. מסבירה שזה קשה כי רק עכשיו נפרדנו והוא מתגעגע. מזכירה שהוא מאוד נהנה כל השבוע, שעשה המון דברים כיפיים. שבכל הזמן שהיינו איתו שם הוא לא ביקש לחזור אפילו פעם אחת. שהוא רק צריך לעבור את הלילה ומחר יום חדש, אנרגיות חדשות ואטרקציות חדשות והוא ישמח להיות בדיוק איפה שהוא, ולא בבית לבד ומשועמם.
איכשהו אני מצליחה לסיים את השיחה אחרי שעה ולהאמין בזה.
אני מעדכנת את אילנה האחראית בקולוני על השיחה עם יערי ומקבלת הבטחה שיבדקו אותו היום וייקחו אותו מחר לרופא.
למחרת אני חוזרת לרוטינת הוואצאפ שלי. הילדים רוכבים על סוסים, יערי מחייך למצלמה בחצי כוח. בחמש וחצי, הזמן בו הם מקבלים אישור לדבר ולשחק בטלפון למשך שעה, אני מתייצבת ליד המכשיר.
לירון מתקשר ראשון. "אמא תשלחי לי מכתב ותשימי בו עוד כסף כי נגמר לי. ואין לי זמן לדבר איתך עכשיו אני צריך לשחק פינגפונג". התחלה טובה.
ואז יערי מתקשר. "תבואו לקחת אותי עכשיו". השיחה כמו אתמול. כואבת לו הבטן ומשעמם לו. ולא נתנו לו לשחק בכדורגל. ומשעמם לו וכואבת לו הבטן.
אני מבטיחה לדבר עם אילנה ולחזור אליו. היא אומרת לי שהוא היה בסדר כל היום ולכן לא לקחו אותו לרופא. לדעתה מדובר במשהו רגשי ולא בבעיה פיזית. יש ילדים שקשה להם אחרי ביקור ההורים, אבל זה עובר תוך יומיים. מחר יהיה בסדר.
מחר לא בסדר
השעה של הטלפון מתארכת לשעתיים וחצי. יערי לא יוצא לשחק עם חברים בחוץ ונשאר בחדר לבכות בטלפון. אני מתקשרת לאילנה, ששוב חוזרת על "הוא היה בסדר כל היום". אני מתעקשת שעכשיו הוא לא. לא יודעת אם זה פיזי או רגשי, אבל ילד שבוכה שעתיים וחצי בטלפון שהוא רוצה הביתה, לא עונה להגדרת "בסדר".
אני מתקשרת לאמיר ומנסה לשכנע אותו שניסע להוציא את הילד מהקולוני. הוא לא מסכים איתי. אני מוכנה לעלות על רכבת ולנסוע לבד. הוא לא מסכים. מבחינתו להוציא את הילד זה לאשר לו שהוא נכשל.
נכשל במה? אני מתעצבנת. הקולוני הוא לא מבחן, זה אמור להיות כיף. אם לא כיף אנחנו אלה שנכשלנו. אמיר לא מסכים.
אני חוזרת ליערי. משכנעת אותו להוציא מהתיק את הקלפים וללכת לעשות קסמים לחבר'ה. בערב אנחנו מקבלים סרטון. הילדים מעלים מופע ויערי מככב על הבמה ומחייך באושר, שישים ילדים מעודדים ברקע "יערי יערי". בבוקר מתקבלת הודעה שהילד נבדק ע"י רופא ונמצא בריא וכשיר להמשיך ליהנות.
ושוב השיחה של אחה"צ. בכי ו"בואו לקחת אותי". אני כבר גמורה. המוח שלי מכוון על ערוץ אחד.
השקט של הבית מרעיש לי בראש ואני הרבה יותר מלבד. אני מרגישה לבד.
ואם אתם תוהים איפה החצי השני ולמה הוא לא מדבר בעצמו עם הילד הבוכה, זה כי הוא סגור בקורס כל יום עד הלילה, אחרי שזמן הטלפון נגמר. שיחה אחת עם יערי והוא היה נשבר, זה ברור לי, אבל הוא לא שומע את יערי, והלב שלו לא נמחץ ומתרסק כל פעם מחדש. הוא שומע רק אותי. ולא שומע.
ביום הרביעי של "בואו לקחת אותי" אני לא יכולה יותר. אני מתחילה את הבוקר בבכי. עוד לפני שהטלפון מגיע אני כבר יודעת מה אני עומדת לעשות, וזה מרגיע אותי. מחר אנחנו באים, אני אומרת לילד הבוכה, שלא מתרצה. הוא רוצה שנבוא עכשיו. אני מבטיחה שמחר.
כשאמיר מסיים את הקורס אני מודיעה לו שמחר נוסעים לדוביל, להוציא את יערי. הוא מסכים לנסוע לדוביל… ואח"כ נראה. פרה פרה, אני חושבת לעצמי.
שבתי אלייך דוביל
פחות משבוע אחרי שנסענו משם, חזרנו. בהחלט לא מקום רע לחזור אליו לוויקאנד של יומיים. אפילו כשהוא מצפה לבילוי זוגי רומנטי ואת מצפה ל… משהו אחר.
כל הדרך ירד גשם, מבול מטורף. במקום להשתזף על החוף אנחנו מתכרבלים על רהיט זוגי ליד הבריכה המחוממת ואני, שלווה סוף סוף כשאני קרובה לילד שלי, נרדמת לשנ"צ של חיי.
אני מתעוררת כשהטלפון שלו מצלצל. יערי. מסתבר שהוא צלצל קודם אלי אבל ישנתי. המצפון המציק משתתק כשאני מבינה שמה שייחלתי לו כל השבוע קורה: הוא זה ששומע את הילד בוכה.
ידה ידה ידה, חצי שעה ואנחנו באוטו בדרך לקולוני. סיכמנו שניקח את יערי לסופ"ש להערכת מצב, ואם הכל בסדר וזה "רק רגשי", נחזיר להם אותו אחרי צאת השבת ביום ראשון בערב…
אחרית דבר:
יערי לא חזר לקולוני. כל הסופ"ש הוא סבל ממחושים מסתוריים ואנרגיות ירודות לסירוגין, עד שהחלים בפתאומיות ברגע שכיוונו את חרטום המכונית לכיוון הבית בפריז.
לירון, שחששנו שירצה לחזור גם, נשאר בקולוני בשמחה. הוא התעניין מה יש ליערי, הסתפק בהסבר "אנחנו לא יודעים כרגע" וחזר בשמחה לחדרו עם חבילת גודיז נטולי גלוטן שהבאנו לו, כדי שלא נרגיש שבאנו רק כדי לקחת…
דור חזר מהקולוני בלוס אנג'לס עם בקשה שנעבור לקליפורניה, אנגלית משודרגת וזוג הנעליים הכי יקרות בבית.
סיכום אירוע ומסקנות
אם הייתי מתבקשת להגיש דוח אירוע עם מסקנות, והמלצות לעתיד, זה מה שהייתי כותבת בו:
- בסך הכל, הקולוני הוא הצלחה.
2 מתוך 3 שנהנו מאוד, זה מכובד. וגם לשלישי יש נסיבות מקילות: שבוע היעדרות קודם לנסיעה שהפך את הפרידה שלו ליותר ארוכה, מחלה פיזית אמיתית וסיטואציה חברתית פחות מוצלחת (הוא היחיד משלושתם שנסע בלי חבר מהבית ומבחר הילדים בגילו היה מאוד מצומצם).
גם נקודת השבירה שלו, ביקור ההורים, היא מלכודת ידועה. הורים צרפתים הזדעדעו כששמעו שאנחנו נוסעים לבקר. רובם שולחים את הילד לקולוני ונוסעים ליבשת אחרת… - אם חושבים על מה שהילדים שלי (טוב, נו, שלנו) השיגו השנה, מדובר בהצלחה מדהימה.
אחרי שעזבו את ישראל, את הבית, בית ספר, החברים ואת כל עולמם בעצם, היה להם את האומץ להשאיר שוב את כל עולמם (ההורים, טיגר…) מאחור ולהתרחק. לגלות עולם חדש, לבד.
לנסות ולגלות שלא מתאים עדיף על לא לנסות. להתרחק מידי ולחזור באמצע עדיף על לא להתרחק בכלל. - לפעמים כשאנחנו באוויר אנחנו מגלים שקפצנו מהר מידי ולא לקחנו מספיק תנופה. זה לא אומר שלא נקפוץ יותר.
אם להיתלות בתומס אדיסון, גם איפה שלא הצלחנו, בהחלט לא נכשלנו. פשוט גילינו דרך אחת שלא עובדת. - ההתפתחות פה היא גם שלי. עדיין עובדת על זה, ויש הרבה דפוסים לשחרר…
נקרעת בין הדחף (וההרגל) לפתור עבורם את הבעיות איך שהן מתעוררות לבין הרצון לגדל ילדים עצמאיים ומסוגלים לפתור בעצמם. בין הרצון להניח בפניהם שביל נוח להליכה לבין הבנה שהדרך מעצבת אותם, ושיש מקומות ששווה להגיע אליהם גם אם המסלול מאתגר.
לא רוצה להיות "אמא הליקופטר" – משגיחה מידי, מעורבת מידי, קרובה מידי. מעדיפה להיות מגדל פיקוח…
לתת להם לצאת משדה הראיה שלי ולהרגיש ביטחון ביכולות שלהם, וחשוב מזה – שהם ירגישו ביטחון.
עבורי זה כנראה תמיד ירגיש רחוק מידי. ואיכשהו, למרות זאת, אצטרך להאמין לתחושת המסוגלות שלהם, להאמין בעבודה היומיומית שאנחנו עושים איתם ובעיקר להאמין בהם.
הייתי כותבת
The End
אבל זה לא.
