(פורסם במקור ב 13.9.2012)
יש לי שאלה משונה, אבל תחשבו שניה לפני שאתם עונים.
אם היתה לכם אפשרות, במה הייתם בוחרים:
להשתתף בישיבת תקציב משמימה בעבודה או בפרק זמן זהה של האזנה של לעשב צומח? במיון ותיוק ניירת או בהתבוננות בטיח מתקלף?
מהו שעמום סוג א' ומה סוג ב'? מהו שעמום אמיתי ומה שיעמום מדומה?
לדעתי, ואתם רשאים בהחלט לחלוק עליה:
סוג א' – הסוג הגרוע ביותר של שעמום,דווקא משום שהוא מצטיין בתפקידו, הוא שעמום במסווה של פעולה:
ישיבת תקציב / פגישת סיכום פרוייקט / ארוחה משפחתית / אחר צהריים בגינה עם הילדים.
שעמום שאין לאן לברוח ממנו, מנטלית כמובן.
סוג ב' – אלה שיעדיפו את ישיבת התקציב על פני הטיח המתקלף, יעדיפו כנראה למות ובלבד שלא לשבת שעה בחוסר מעש מוחלט. מידת הסבל תלויה בנכונות לצאת למסע בין מחשבות, וליתר דיוק – להיכנס לעולם הפנימי. ברגע שקיימת הנכונות הזאת, לעולם לא תוכלו באמת להשתעמם, אלא כאשר גורם חיצוני כלשהו יכפה עליכם לגלות עניין במשהו בלתי מעניין בעליל אשר יצריך מכם ריכוז מלא.
למרבה הצער מאוד קשה בימנו למצוא הזדמנויות ראויות להשתעמם כמו שצריך ולגלות את מה שניתן לגלות בזמן הזה. המחשב והסמרטפון די חיסלו את האפשרות להשתעמם, וחבל. השעמום מעולם לא הוערך כראוי ולכן לא טופח כפי שיש לטפח חוויה נדירה.
לפני שהשעמום עובר מן העולם, כדאי לנסות בכל זאת.
ג'ון קייג' ניסח מדריך מצויין ומתומצת למשתעמם המתחיל:
"אם משהו משעמם לאחר שתי דקות, יש לנסות זאת במשך ארבע.
אם הדבר עדיין משעמם, נסו שמונה.
ואז שש-עשרה. ואז שלושים ושתיים.
בסופו של דבר מגלים שאין הדבר משעמם כלל".
בחרו לעצמכם שעמום כלשהו, לא חשוב מאיזה סוג, ובדקו מה קורה.
לא רוצים לנסות זאת על עצמכם? אין בעיה. נסו זאת על ילד… הרחיקו אותו ממסכים, תנו לו לעשות כלום למשך זמן מה ותראו איך הוא מוצא דרך יצירתית להעסיק את עצמו. אתם יודעים שאני צודקת.
הסיבה שאנחנו לא עושים זאת, לא מאפשרים לילדים להשתעמם, היא לא כי אנחנו מרחמים עליהם אלא כי אנחנו מרחמים על עצמנו. ילדים משועממים יכולים להיות מאוד נודניקים.
ועכשיו, אחרי שאנו שולטים באמנות ההשתעממות, אפשר לרכוש מיומנות חדשה: לשעמם אחרים.
כך עושים זאת:
The best way to be boring is to leave nothing out
Voltaire
