המסע אל הפוקוס האבוד – חלק א': מי הזיז את הריכוז שלי?

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאכתוב את הפוסט הזה, לא הייתי מאמינה. זה אפילו לא היה מצחיק אותי. 
לא שלפני שנה פוקוס לא העסיק אותי, להיפך. הוא פשוט היה כל כך רחוק מהישג ידי, שהיה סביר יותר  למצוא אותי מתחילה לכתוב משפט ומחליטה אחרי דקה שאני חייבת קפה. נכנסת למטבח ולא זוכרת למה. מחליטה לחזור למחשב, אוספת בדרך גרב מהרצפה, מפעילה מכונת כביסה שוכחת את הטלפון ליד המכונה ואז מחפשת אותו בכל הבית. נכנסת לוואצאפ מהמחשב לכתוב הודעה לחברה שתתקשר אלי (כדי למצוא את הטלפון) אבל נשאבת לפייסבוק. נזכרת שאני רוצה קפה וחוזר חלילה. ואופס, עברה שעה, אולי שלוש, ועבדתי עשר דקות במצטבר.

נתחיל בסוף – איך זה נגמר

ביום בהיר ואביבי לפני כשנה אובחנתי רשמית עם הפרעת קשב וריכוז.
על אף הסימנים הברורים, שהייתי מזהה על כל אדם שאינו אני, האבחנה שלי עצמי הצליחה לתפוס אותי בהפתעה.
תמיד האמנתי שהבעיה אינה בי, אלא במה שקורה מסביב. ייחסתי את קשיי הריכוז שלי לאירועים חיצוניים דרמטיים במיוחד: בהתחלה רילוקיישן, אחר כך קורונה, ואז נסיבות משפחתיות מאתגרות. היקום אומר את דברו ומציב מכשולים בדרכי.
כי אני? האמנתי שיש לי יכולת ריכוז מופלאה. תנסו להפריע לי כשאני שקועה בקריאה או כתיבה ותגלו כמה קשה לשלוף אותי.

אבל, איך אומרים? פחחחח. האמת, שבמשך שנים היה מאוד קשה לי להיכנס לפוקוס.
רק במהלך שיחות האבחון עם הפסיכיאטרית (בצרפת אבחון של קשב וריכוז נעשה ע"י פסיכיאטרים) גיליתי – דרך השאלות שנשאלתי והתשובות עליהן – שלמעשה היתה לי הפרעת קשב כל חיי, ולא רק בשנים האחרונות.
נחשו מי היתה משאירה את השלט של הטלוויזיה במקרר וזורקת קליפות בננה לכביסה (או זורקת את הבננה ונשארת עם הקליפה ביד). מי היתה מגיעה לבית הספר בקביעות בנעלי בית, בלי משקפיים ולפעמים גם בלי ילקוט… מתברר שלא סתם הדביקו את התמונה שלי בספר מחזור בתוך חללית. פעם פשוט קראו לזה "מעופפת".

תשאלו מניין האמונה המוצקה ביכולת הריכוז שלי?

ראשית, לאנשים עם הפרעת קשב וריכוז יש נטיה לתופעה שנקראת היפר פוקוס. מיקוד יתר.
ושנית, מסתבר, שכבר בילדות פיתחתי אסטרטגיות כדי להתגבר על קשיי הריכוז.
עוד לפני עידן הסלולר והזמינות התמידית, חיפשתי סביבה סטרילית מהסחות.
לבגרויות למדתי בין חצות לארבע לפנות בוקר. חיכיתי שהאחיות שלי ירדמו, שהטלוויזיה בסלון תכבה, שההורים שלי יסגרו את הדלת. אף פעם לא למדתי עם חברות או בקבוצות, כמו רוב חברותי.
באוניברסיטה, לעומת זאת, גרתי עם בן זוג. אז כתבתי באמצע היום, כשהבית היה ריק (כסטודנטית לתסריטאות נדרשתי לכתוב המון).
בהמשך, בעבודה, הייתי נשארת אחרי כולם כדי לעשות משימות שדורשות פוקוס. וכעצמאית שעובדת מבית מלא ילדים קטנים, שעות הפוקוס שלי היו חמש עד שבע בבוקר, לפני שהבית מתעורר.
האסטרטגיה של לבד ובשקט עבדה לי מצויין. עד ש…

בחזרה להווה

כאשר עברנו לצרפת, ההרגלים הישנים השתבשו ולא הצלחתי לבנות אותם מחדש בחיים החדשים שלי.
במקום ממ"ד עם דלת מבודדת, חלל העבודה שלי הוא פינת האוכל שבמרכז הבית, בקו ישיר לסלון. מיקום לא אידיאלי לא לשעות הקטנות של הלילה וגם לא לאלה שלפנות בוקר.
ואכן היו יותר ויותר ימים שבהם לא הצלחתי להתרכז כשרציתי מכאלה שכן. התסכול עלה על גדותיו. הרגשתי יוזלס לגמרי, חסרת תועלת ונטולת אמונה בעצמי.
לא מסוגלת לסמוך על עצמי שאעשה מה שאני צריכה לעשות, מה שאמרתי שאעשה. זה השפיע עלי רגשית, אבל בהחלט גם עסקית.

האבחון הרשמי הביא בשורה משמעותית בשבילי.
קיבלתי מרשם לקונצרטה (תרופה נפוצה להפרעות קשב וריכוז), ולמרות שמסיבות רפואיות לא יכולתי עדיין להתחיל לקחת אותה, כבר התחלתי לראות את האור שבקצה המנהרה.
ומעבר לכך, האבחנה עשתה עבורי עוד שני דברים משמעותיים יותר:
1. היא הורידה ממני את נטל האשמה. אני לא עצלנית, או גרועה. פשוט יש לי בעיה, שמגבילה אותי.
2. היא הזכירה לי שאני יודעת לייצר אסטרטגיות לפתרון בעיות. וספציפית, גם לבעיה הזאת.
מצויידת במידע החיוני הזה יצאתי לדרך.

איך מחפשים פוקוס?

נו, באמת. איפה שכל הדברים נמצאים – גוגל….
לא, לא שאלתי "איך להתגבר על בעיית קשב וריכוז". הלקוחות שלי יעידו, שאני תמיד מתעקשת להתמקד במה שרוצים להשיג ואיך אפשר להשיג את זה, במקום להתאבסס על הבעיה ועל מה שלא.
לכן שאלתי, די בפשטות – "How to be focused". 

גוגל שלף מאמרים על ADHD, המלצות על תרופות מרשם ותוספי תזונה וגם – ספרים. כקוראת נלהבת, כמובן שמייד העמסתי את העגלה.
הספר הראשון שקראתי – Deep Work של Cal Newport, נבחר כי האיור שהופיע על הכריכה – מנורת קריאה עם אור צהוב – היה כזה שבמיתוג הקודם שלי השתמשתי בו בעצמי. ראיתי בכך סימן מהיקום 🙂
וצדקתי.
כי הדבר הראשון שהבנתי בזכות הספר היה, שיש דבר כזה – אסטרטגיות שמחבלות לי בפוקוס. הרגלים, דפוסי חשיבה והתנהגות, שמתוכננים כדי להפריע לריכוז. לא רק לי, לכולם.
ואם זה נשמע לכן הזוי, אז תקדישו לכך קצת מחשבה, ותופתעו.
קל מאוד לראות איך זה עובד:
למשל, אסטרטגיה אחת נפוצה ויעילה ביותר להתעלל בפוקוס היא הצמידות לטלפון הנייד. שלל ההרגלים שקשורים במכשיר – באפליקציות שמותקנות עליו, בדחף לבדוק כל התראה מיידית, בבדיקתו התכופה לא ללא התראות…
אבל יש עוד. וחלק מהאסטרטגיות מחבלות בפוקוס אפילו יותר.
איך אפשר יותר? בכך שמונעים אותו מראש… ואפילו מבלי לדעת שזה מה שאנחנו עושות.

בחלק הבא אני משתפת ב-5 אסטרטגיות חשיבה שטירפדו לי הזדמנויות רבות להתפקס.
וגם באסטרטגיות שמצאתי כדי להתגבר עליהן. נתראה שם.

אה, ואגב, מעולם לא פתחתי את הקופסא של הקונצרטה. היא עדיין יושבת סגורה ליד המיטה שלי,  נחמד לי לדעת שהיא שם.
מעין "תכנית מגירה", למקרה שהכל ישתבש. זה מרגיע אותי.

תגובות