לסמוך על התהליך: ראיון עם שלי גרוס ("המלבישה")

את שלי גרוס, סופרת ועיתונאית, אני קוראת באדיקות מיום הקמת הבלוג שלה, אי שם ב- 2007.
אם הייתי מתכננת לראיין אותה לבלוג כנראה שהראיון לעולם לא היה מתרחש, כי היא שלי גרוס ואני מעולם לא ראיינתי.
אבל לא תכננתי. בסך הכל הגבתי לסטורי שהיא העלתה, והתגלגלנו לשיחה בעניין אופטימיזציה של עבודה מהבית, כשהיא חשפה בפני את השיטה שלה:  "סומכת על התהליך".
עוד לפני שהבנתי לגמרי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "תהליך", ידעתי שאני חייבת כזה – תהליך שאפשר לסמוך עליו. ורציתי ללמוד ממנה איך ליצור אותו לעצמי, במציאות בה השיגרה העסקית שלי לא ודאית ומשתנה כל יום.
אז שאלתי, בלי מחשבה יתרה, אם אוכל לראיין אותה על כך.
רק כאשר היא הסכימה, ושאלה לאן זה ילך, יצאתי מעולמי הצר והממוקד בעצמי וחשבתי עליכן, קוראות הבלוג הזה.

אבל טוב שהיא שאלה, כי יש פה כמה אבחנות חיוניות ברמת חולצת פסים נוספת. במבט ראשון את אומרת: טוב, יש לי משהו דומה (או 8), ואז את מבינה שכזאת אין לך ואת חייבת אותה.
רוצה לומר, שהרבה מהדברים שהיא אומרת הם דברים שאני כותבת עליהם לא מעט (מאוד נעים כששלי מסכימה איתך, גם אם היא לא ידעה שזה מה שהיא עושה), אבל היא מצליחה לנסח אותם בצורה מינימליסטית, מהודקת ומעוררת תובנות חדשות.

אז,  without further ado, יצאנו לדרך.

שלי גרוס, צילום: עדי הלמן לאוננוקו

איך להציג אותך?

"שלי גרוס, 51, כותבת, סופרת ("החיים ומה שלבשתי", "החיים קצרים, אל תקני את הנעליים"), בעלת הבלוג המלבישה.
עד לאחרונה גם עיתונאית – הייתי כתבת האופנה של ידיעות אחרונות ובשבע השנים האחרונות כתבתי ללאשה – ואמא לשני מתבגרים פלוס.
החלטתי לעזוב כשפתאום לא רציתי להיות שכירה יותר, רציתי את הזמן לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות.
על הפרק: ספר, כמובן, הרבה פרויקטים שמעניינים אותי לבלוג. ושת״פים מקצועיים, שזה גם כיף גדול וגם פרנסה."

כשאת עובדת, מה את עושה?

"עיקר העשייה שלי היא חשיבה. רעיונות. מה לכתוב, מה לצלם, איך לספר.
כשאני מגיעה למחשב, זה כבר אלגברה. אני עובדת כשאני נוהגת, הולכת, שוחה, רואה יורשים, ישנה.
יש פעולות שקל לראות ולקרוא להן ״עבודה״:
הנה היא יושבת על המחשב וכותבת. הנה היא בפגישה עם לקוח. הנה היא מצלמת נר ריחני. הנה היא עורכת תמונות. אלה רק חלקים קטנים ממה שאני עושה.
את הרגעים החשובים של ה״עבודה״ אף אחד לא רואה כי הם פנימיים והם יכולים לקרות תוך כדי שיחה עם מישהו על משהו אחר לגמרי."

לפני שנמשיך יש לי שתי שאלות לשאול אותך, הקוראת:
האחת, אם אשאל אותך מה עיקר העשייה שלך, מה תעני?
והשניה, איך את תופסת את זמן החשיבה שלך, כשהוא מתבצע מחוץ לזמן ומרחב העבודה?

קחי דקה לחשוב על כך לפני שתמשיכי לקרוא.

⏰

אם הבנת ברגע זה שעיקר ה- doing שלך מוגדר ע"י עשיית פעולה פיזית נראית לעין (מאמנת, כותבת, עורכת, משרטטת, מדברת בטלפון)
יתכן שהבנת גם שזמן החשיבה שלך מתקיים בפועל בזמן שמוגדר כ- doing של משהו אחר (כביסה, ארוחת צהריים, מקלחת, טיול עם הכלב, נטפליקס).
ויתכן שבדיוק מסיבה זו רוב זמן החשיבה שלך אינו מוגדר כזמן עבודה.

התובנה הנ"ל אינה רק עניין של הגדרות וסמנטיקה. יש לה משמעות כלכלית. היא משפיעה במידה ניכרת על רווחיות העסק.
עצמאיות רבות אינן סופרות חשיבה שמתבצעת מחוץ למרחב וזמן העבודה כעבודה, ועל כן אינה מתמחרות אותה ואינן גובות עליה תשלום.
בפוסט "5 ההרגלים הכי טובים להתמודדות עם Money Issues בעסק" אני מסבירה מדוע לא כדאי לתמחר זמן אלא תוצרים:
"איך, מחשבים זמן מחשבה? אם חשבת על העבודה ללקוח בתור לקופה בסופר, בטיול עם הכלב, או קמת עם רעיון בבוקר, על מה בדיוק את מחייבת? על שעות שינה?"

שלי, גוד בלס הר, אומרת את זה כמו שזה: כל זמן שחשבתי בו על עבודה הוא זמן עבודה.
היא מגדירה את עיקר העשייה, ה- doing שלה, כחשיבה.
תהיי שלי. בואו נהיה כולנו שלי.
לא משנה מה עוד נעשה בזמן הזה. אפילו זו פעילות פנאי מוצהרת וגם אם היתה מעורבת בעניין הנאה, חס וחלילה 🙂 אם חשבנו על עבודה, עבדנו.

מה הכי קל לך לעשות ומה הכי קשה או דורש אנרגיה גבוהה?

"הכי קל לי לחשוב, לצלם, למצוא רעיונות, לקבל החלטות, לייעץ לאחרים מה לעשות.
הכי קשה לי להתישב מול דף ריק (הפתרון: להגיע לדף הריק עם הרבה דפים לא ריקים בנוטס או במחברת)."

אילו הרגלי העבודה יש לך? האם יש ריטואלים של תחילת שבוע/יום עבודה? של סוף יום?

"בכל שבוע יש לי עוגנים, נגיד שיתופי פעולה מסחריים. אני משתדלת שלא יהיו יותר משניים בשבוע כדי להקדיש מספיק תשומת לב לכל אחד מהם.
עוד עוגן חשוב הוא להשאיר את ימי ראשון פנויים עד כמה שאפשר כדי להתחיל לאט את השבוע, ולא לקבוע שום דבר שקורה מחוץ לבית לפני עשר כדי לא למצוא את עצמי במצב של סטרס על הבוקר.
אני משתדלת להשאיר את ימי ראשון פנויים, או לפחות לא לקבוע בהם שום דבר שמחייב נוכחות או כולל עוד אנשים.
הלוח שלי מתוכנן לרוב חודשיים קדימה, עם דדליינים קצרים לכל פרויקט.
אני לא אוהבת לשבת שעות מול המחשב, ולרוב אני פחות יצירתית אחרי השקיעה, אז משתדלת לפנות לעצמי זמן כתיבה בבקרים."

הרגל שכדאי להעתיק: לזהות את מחוללי הסטרס הקבועים, וכן את הזמנים בהם את במיטבך מבחינה יצירתית,
ולתכנן את שבוע העבודה שלך כך שלא יהיו לך פגישות מתוכננות בזמן הזה.

מה את עושה כשאת קמה עם אנרגיה בלתי מותאמת למה שמתוכנן לאותו היום?

"משנה את כל מה שאפשר ומתאמצת לעשות את מה שאי אפשר לשנות. כמו בחיים."

אגב, מה שאפשר לשנות הן משימות נטולות דד-ליין, כלומר אלה הקשורות בפיתוח העסק, וכן self-care וחיי חברה.
כשאין מרווחים, אלה הדברים הראשונים שמוותרים עליהם. מתכון בדוק לעסק תנודתי ו- burnout.

יש לך "תפיסת עולם" לעבודה מהבית?  קווים מנחים, עשי ואל תעשי, פריטים חיוניים וכו'.

"אין לי תפיסת עולם בשלוף, אבל יש לי נטיה לייצר כזו תוך כדי הקלדה (תכתבי ותפיסת העולם כבר תגיע),
אז הנה: להשאיר אוויר. מה שיותר. לא למלא את היום בעשייה, בדברים שקל לזהות כעבודה, כי העבודה החשובה צריכה את המקום שלה
והמקום שלה נראה הרבה פעמים לחלק מהאנשים כמו ביזבוז זמן."

אני מכנה את זה – לארוז להלוך. המזוודה שאורזים כשנוסעים לחו"ל כמשל לתכנון יום/שבוע/חודש עבודה: עם הרבה מרווחים לדברים שיגיעו במהלך השבוע.
ראשית, כי החיים הם בלת"ם אחד גדול וכדאי שיהיה לך איפה להכניס אותם. ושנית, כי המוח צריך את המרווחים האלה, ההפסקות האלה, כדי לנוח, לעשות סדר ולפנות רוחב פס.

ועוד משהו – אני מקווה שגם את רואה את הקשר הישיר שיש בין להתייחס ל"חשיבה" כעבודה ובין הצורך להשאיר מרווחים בסדר היום, או אוויר כמו ששלי קוראת לזה.
האוויר הזה הוא לא "כלום". הוא החמצן שמאפשר לתוצרי העשייה להתהוות בתוכך והוא החלל שיש להם לגדול אליו.

מאיפה את עובדת? ובהזדמנות זו – כמה שנים את עובדת מהבית והאם אזור העבודה שלך השתנה עם הזמן?

"יש לי חדר עבודה נטול דלת בקומה הראשונה של הבית (ליד הסלון והמטבח).
כשהילדים היו קטנים זה היה חדר המשחקים שלהם, שבהמשך הפך למעבדת המחשבים שלהם. 

כשהם היו קטנים עבדתי חלק מהשבוע במערכת, אבל מהרגע שעברתי ללאשה אני מאה אחוז מהבית, ובשלב הראשוני עבדתי מפינת האוכל או מהמטבח. 

כשהמחשבים של הילדים עברו לחדרים שלהם – הרשנו להם מחשב בחדר רק מגיל 15 – איכשהו זה הסתנכרן עם הקורונה.
הסגר הראשון הגיע ממש דקה אחרי שהפכנו את חדר המחשבים של הילדים לחדר העבודה שלי, עם שתי עמדות עבודה למקרה שבן הזוג שלי יצטרך לעבוד מהבית.
והפתעה, הפתעה: build it and they will come".

והנה התמצית של הסיפור: אם את רוצה שמשהו יקרה, תכיני את המקום.
לפעמים להכין מקום זה לבנות עמדת עבודה. ולפעמים להכין מקום זה להשאיר מקום פנוי בלו"ז ובתודעה.

מה הוא ה"תהליך", שדיברת עליו?  מה זה אומר מבחינתך "לסמוך על התהליך"?

"התהליך היצירתי: טקסט, רעיון, צילום, פאנץ׳, פירמוט – אלה דברים שכאילו קורים ברגע, אבל לרגע הזה קדם תהליך ארוך – או קצר – שצריך לסמוך עליו, כי הוא את הזמן שלו ייקח – גם אם לא תסמכי עליו. והתהליך הזה כולל ימים בהם תרגישי מרוקנת, וימים בהם תהיי אנרגטית עם הספקים של שלושה ימים."

הו כה נכון. אני מוצאת שאצלי הסדר הוא בד"כ הפוך: ימים שבהם אני אנרגטית עם הספק של 3 ימים, שלאחריהם ימים שבהם אני מרוקנת.

 כשאת יוזמת פרוייקט, מאיזה שלב הוא מוגדר "פרוייקט" והאם משהו משתנה בתהליך?

האם התהליך איכזב אותך פעם? ואם כן, מה קרה שם?

אם אני מסכמת את ה"תהליך" על ציר הזמן, נקודת המוצא שלנו היא הרגע בו הפרוייקט נכנס, או יצא לדרך, אחר כך יש פרק זמן ארוך של חשיבה, ואז, קצת לפני הדד-ליין, מגיע זמן הביצוע. 

"נשמע הגיוני, למרות שבתחושה שלי התהליך נראה פחות כמו גרף ויותר כמו משהו אורגני, נגיד בצק. לא יודעת למה."

אז כזה?