כשהייתי בתיכון, אמא של חברה טובה נכנסה להריון.
הייתי נבוכה בשבילה. חשבתי שיש דברים שכבר לא עושים בגיל המתקדם של 38, ואם את כבר עושה אותם אז ממש לא כל העולם צריך לדעת.
ואז… ילדתי את לירון בגיל 38.
כבר לא חשבתי שאני בגיל מאוחר מידי לעשות תינוקות, אבל כן חשבתי שמאוחר מידי ללבוש מיני, ומסרתי את כל החצאיות והשמלות הקצרות. החלטה שלקח לי הרבה פחות מ 20 שנים להתחרט עליה.
קצת אחר כך פצחתי במשבר אמצע החיים, או בשמו המלא: "זה כל מה שיש?". חשבתי שלחיים לא יהיה יותר שום דבר חדש להציע לי חוץ מקלנועית.
הייתי בטוחה שעברתי את השיא של העקומה ומפה והלאה יש רק חוויות משומשות וגלישה במהירות גוברת עד הסוף.
שוב, התברר שטעיתי.
כשמגיעים לגיל מסויים
שנים אח"כ, בערב יום הולדת האחרון שלי (נולדתי ב 9.9.1971, למי שיתעקשו לחשב),
סיימתי לקרוא את הספר "Not too Late", או בשמו המלא: "לא מאוחר מדי: הכוח של דחיקת גבולות בכל גיל".
Not Too Late: The Power of Pushing Limits at Any Age
by Gwendolyn Bounds
הסופרת, גוונדולין (וונדי) באונדס, גדולה ממני ב 10 ימים בדיוק.
בגיל 46 המופלג היא התחילה להשתתף במירוצי ספרטן – מירוצי סיבולת, כלומר סבל, מרובי מכשולים בתנאים קשים.
לא מדובר באתלטית חיה רעה שעלתה מדרגה, אלא במי שהיתה עד אז חיית כיסא-משרדי: עיתונאית ועורכת וורקוהולית נטולת קואורדינציה וכישורים ספורטיביים.
הספר מתחיל בתחושה המפחידה הזאת, שתוקפת אחרי שהבנת שהשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה" כבר קיבלה מענה. החשש שזה מה יש וזה כל מה שיהיה עד שנמות.
מי שהגיעו לגיל מסויים, בד"כ כבר ציינו לעצמם פעם פעמיים, בכל מיני סיטואציות ועל כל מיני דברים, שכבר איחרתן.ם את הרכבת.
כבר לא אגיע לירח, לא אהיה עשירה כמו ג'ף בזוס, לא אמצא תרופה לסרטן או אמציא משהו שישנה את העולם. לא אכבוש את האוורסט, כל אחד.ת והאוורסט שלהם.
וזה לא באמת משנה אם אני רוצה את הדברים האלה או לא. זו המחשבה שמאוחר מידי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם.
המחשבה הזאת היא מה שמניע את הסופרת לחפש בגוגל אתגר ולמצוא את הדבר הכי קשה: מירוצי הספרטן.
משם הסיפור נע במקביל בין ההתפתחות האישית שלה בעולם מירוצי המכשולים, לבין המכשולים שמציבים החיים.
בואו נדבר על מכשולים
כשמדברים על החיים בגיל-המעבר יש מכשול אחד עקבי שמגיע בצורות שונות: מחלות.
מחלות של הורים, של הורים של בת הזוג, של הכלבה שהיא מגדלת על תקן ילדה, מחלות שלה, גם פיזיות וגם נפשיות. ולקינוח מגיפה עולמית.
בניווט בין אלה היא מגלה שכל מה שהיא ידעה על עצמה עד כה הוא רק אוסף אמונות.
אמונות, בד"כ מגבילות, שצריך למצוא ולמחוק מהדיסק שבמוח, כמו תמונות שנאספו באופן עצמוני מהוואצאפ ועכשיו תופסות שטח איחסון חיוני.
כי רק אחרי שיש מספיק מקום פנוי אפשר להתקין גירסה חדשה.
תוך כדי קריאה (האזנה, ליתר דיוק), שמתי לב שהסיפורים בספר משמשים פלטפורמה להקפצת אירועים נשכחים מחיי לפרונט של הזיכרון.
ובנוסף – אמונות מגבילות של וונדי (הסופרת, גוונדולין באונדס) שמסתבר שגם אני נדרשת לעדכן.
היה לי כל כך קל ליצור אנלוגיה בין הסיפור שלה לסיפור שלי, שאני חושדת שזה כך לכל אחת מאיתנו. כל אחת והאתגר שלה.
בגיל 46 לא התחלתי לרוץ בבוץ ולטפס על חבל, אבל עשיתי רילוקיישן. וכן, המחשבה שזה מאוחר מידי עברה לי אז בראש.
להתחיל לחיות בשפה אחרת, להכיר חברות נפש, להרגיש בבית בדירה שאינה שלי, להרגיש מקומית בעיר שהיא לא הוד השרון. ואז לנסות לחזור לחיים הקודמים שלי בגיל 50 פלוס. מאוחר מידי. או ששוב טעיתי…
כשוונדי משתפת באמונה שלה שהיא הצטרפה למשחק מאוחר מכדי להצליח ממש, והשאיפה הגבוהה שלה היתה רק לעבור את זה בכבוד, לסיים ולא אחרונה, הזדהיתי עם כל מילה.
למעשה, התקווה הזאת עדיין פוגשת אותי, בכל פעם שאני עושה דברים חדשים.
אני פשוט צריכה להזכיר לעצמי שאני לא במירוץ.
3 תובנות חשובות + תובנת זהב
מחשבות לא חדשות אבל חשובות, שצפו במהלך הקריאה:
1. בכל גיל אנחנו צריכות את המישהו (או מישהי) הזה שיאמין שאנחנו יכולות לעשות הכל.
ושנהיה מוכנות להקשיב ולהאמין שאולי הם צודקים, גם כשאנחנו לא מאמינות בעצמנו.
2. לגיל בוגר יש גם יתרונות, לא רק חסרונות.
הידע והניסיון שצברנו מתגלים כרלוונטיים במקומות מפתיעים.
אם את לא מאמינה אני ממליצה במיוחד לקרוא את הספר.
3. אין כמו התלהבות, תשוקה למשהו, כדי להכניס את העבודה לפרופורציות ולגלות שאפשר לפנות זמן…
תובנת הזהב:
יש לנו נטייה להאמין שמכשולים הם דבר אובייקטיבי. שהדבר שעצר אותנו הוא באמת בלתי עביר.
בפועל, כמו שאנחנו עברנו מכשולים שעצרו אחרים, יש מי שעובר גם את המכשולים שלא עברנו.
"אם אתה באמת רוצה לעשות משהו, תמצא דרך. אם לא, תמצא תירוץ." אמר ג'ים רוהן.
כשהתירוץ ממש טוב אנחנו קוראים לו "סיבה", אבל זה עדיין לא סותר את החלק הראשון של המשפט.
לסיכום – ספר חובה לכל מי שמרגישה שכבר מאוחר מידי לכל מיני דברים,
וגם לכל מי שמאמינה שאין לה בחירה, או ברירה, לנוכח המכשולים שמציבים החיים.
