תארו לעצמכם שהייתם מגלים שאתם רואים דברים שאינם קיימים? שאתם זוכרים אירועים שלא התרחשו? סורפרייז סורפרייז: זה כבר קורה.
החיים הם סוג של גבינה שוויצרית, מלאי חורים. יותר חורים מגבינה.
העניין הוא שלפעמים אנחנו בכלל לא רואים את החורים, ולפעמים אנחנו סותמים אותם במשהו ובהמשך שוכחים שזאת לא 100% גבינה.
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בקולנוע היה לי קורס מעיק במיוחד, "תאוריות קלאסיות בקולנוע ג'". למדנו על פסיכולוגיית הגשטאלט. בגדול, הטענה היא שאנו מפרשים את העולם לפי תבניות ודפוסים. כלומר, כל החוויות שלנו, כל הקלט החושי שלנו, נאסף במוח, עובר עיבוד ונוצק לתוך "תבניות" קיימות בתודעה. מתוך אותן תבניות ניתנת המשמעות. התבניות הן למעשה הידע שיש לנו על העולם, על חוקי הטבע, טבעם של אובייקטים ואנשים והסדר בו הדברים מתרחשים. בלי אותן תבניות כל הקלט החושי שלנו היה לא יותר מאשר אוסף מרכיבים אקראיים והיינו צריכים כל הזמן ללמוד את העולם מחדש (מה זה הכפתור הזה? יה, אור. איך זה קרה?).
מה לקולנוע ולתאוריה קלאסית בפסיכולוגיה? הרבה מאוד, מסתבר.
דמיינו שאתם רואים סרט. בסצנה שמוקרנת עכשיו רואים איש מבוגר מקריא סיפור לשני ילדים, בן ובת. לפתע שולי הפריים רוטטים, הצבעים על המסך דוהים לגוונים חומים של ספיה, התמונה מתחלפת ורואים מכשפה מערבבת תבשיל בסיר גדול ובפינת החדר כלוב ובו כלואים שני הילדים. מה הבנו? נכון. סבא מקריא את "עמי ותמי" לנכדים, שמדמיינים את עצמם בסיפור. למרות שלא ראינו את הספר ולמרות שטכנית יתכן שסבא מקריא את איילת מטיילת, או את אנציקלופדיה בריטניקה לנוער. למה? כי אנחנו זקוקים להקשר כדי להבין את העולם ולכן אנחנו יוצרים הקשר על סמך המידע שיש לנו.
עוד סרט: רכב חונה בחניון. אדם חובש כובע מצחיה נראה רוכן אל תחתית הרכב ומצמיד שם משהו. קאט. חדר מדרגות, זוג יוצא מביתו, נכנס למעלית ולוחץ על הכפתור לחניון.
מה הבנו? אם הבמאי עשה את עבודתו כמו שצריך, כנראה שנניח שהזוג בדרכו אל מכונית ממולכדת, וכנראה שנהיה במתח.
אף אחד לא הראה לנו מטען חבלה. אף אחד לא סיפר לנו שזאת המכונית של הזוג. יש אפשרות (קלושה אמנם, אך קיימת) שהאיש עם הכובע הניח סלסלת תותים מתחת לאוטו. יכול גם להיות שמדובר בחניון בבניין אחר, בעיר אחרת, בארץ אחרת. אנחנו לא באמת יודעים.
מה שאני מנסה לומר הוא שההקשר נוצר אצלנו בראש. אנחנו אלה שיוצרים את הסרט, שמספרים סיפור. המוח רואה שתי תמונות מלבניות והוא שם בינהן דבק. ממלא את החורים.
למשל:
מדהים נכון? ומרגש?
עכשיו שימו רגע בצד את מפגן הכישרון המרשים. מה בסך הכל היה שם? כמה אנשים שיצרו באמצעות תנועה רצף של דימויים ויזואליים. ומה ראינו? עולם ומלואו, סיפור, חיים שלמים.
תראו כמה מעט צריך בשביל לספר סיפור. "תמונות", שאפילו לא היו תמונות אלא ייצוג של משהו מוכר, שאנחנו רואים אחת אחרי השניה בסדר מסויים.
ובכל זאת, מי שלא הזיל דמעה שיקום (באמת? ממך לא הייתי מצפה. מה אין לך לב?)
ולמה הזלנו דמעה? כי השלמנו את החסר: מה אם היינו שם, מה אם הסיפור הזה היה הסיפור שלנו.
וזה "השלם הגדול מסכום חלקיו" של חיינו. הגבינה השוויצרית שבה אנו חיים.
היכולת לראות דברים שאינם קיימים. לחבר חלקים לכדי שלם, לספר לעצמנו סיפורים שלא קרו, לספר סופים שלא באמת התרחשו, להכניס את עצמנו לסיפור ולהפעיל את עצמנו רגשית למרות שהסיפור כולו מתרחש איפה? במוחנו.
ועכשיו התגלית המדהימה: ככה בדיוק החיים שלנו מתנהלים, יום יום, שעה שעה.
רוב הזמן אנחנו משלימים את החסר ואח"כ זוכרים את הרצף ולא מבחינים בין התמונה לבין ההשלמה, בין מה שראינו לבין הדבק שאנחנו הוספנו.
רק לעיתים רחוקות קורה משהו שאומר: הי, את? הסיפור שלך לא נכון.
משהו כזה: לפני מספר שנים, בתור לקפה בבי"ח מאיר, פגשתי חברה ותיקה שלא ראיתי כמה שנים ומאוד שמחנו לראות זו את זו. היא ביקרה את אמא שלה שהיתה מאושפזת אחרי ניתוח, אני ביקרתי את אחותי שילדה. מייד שלפנו יומנים וקבענו לקפה בשישי בבוקר.
בחמישי בערב קיבלתי סמס קצר שהיא חייבת לדחות ותתקשר מחר. בשישי לקראת הצהריים עוד סמס מתנצל, שהיא בדרך ללוויה.
מה מבינה סחבק? שאמא שלה, זאת שהיתה מאושפזת בתחילת השבוע, הידרדר מצבה אתמול בערב והבוקר נפטרה.
אחרי כמה שעות של התפתלויות, כן להתקשר, לא להתקשר (בכל זאת, לא נפגשנו 10 שנים, יש לה מספיק חברים קרובים ומשפחה שיעטפו אותה ברגעים הקשים), אני מחליטה לשלוח סמס. עוד שעה של התבחבשויות סביב הניסוח ובסוף אני מוציאה תחת ידי הודעה מנוסחת לעילא. מנה מדוייקת של השתתפות בצער, מילות ניחומים והבטחה להגיע לשבעה. כמה דקות אחר כך אותה חברה מתקשרת. אני רואה את השם על הצג ומתכווצת. הייתי צריכה להתקשר ולא לשלוח סמס. אני עונה והבחורה נקרעת מצחוק. מסתבר שהאמא חיה ובועטת והלוויה היתה של אבא של קולגה מהעבודה.
אז מה היה לנו כאן? שני אירועים שלא היה בינהם קשר (1. אמא בבי"ח 2. לוויה) ואישה אחת עם דמיון מפותח וחוויה רגשית אמיתית לגמרי.
מה אפשר לעשות עם זה? לא הרבה.
אי אפשר להפסיק את התהליך הזה בצורה רצונית, המוח מתוכנת לחפש הקשר, הקשר מעניק משמעות לדברים ובלעדיו היינו הולכים לאיבוד בעולם, פיזית ורגשית.
כן אפשר להיות מודעים. לזכור שאנחנו אלה שמספקים את ההקשר. להיות מודעים לכך שאנחנו סיפרנו סיפור וטענו לתוכו משמעות, והדברים כשלעצמם הם סתם רצף שקורה: אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד.
ובכל פעם שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו עושה לנו רע, אפשר לעשות זום אאוט, לראות את החלקים ולחפש הקשר אחר, או סתם לזכור שהעלילה ארוכה ומפותלת וצפויות עוד לא מעט הפתעות.
