כישלון תחילה

יצא לכם פעם לעשות עם עצמכם תחקיר של כישלון?
ממש לנתח את כל המהלכים השגויים שעשיתם, שהובילו לתוצאה הבלתי רצויה שקיבלתם?
המקומות בהם לא קראתם נכון את המפה, האנשים שהאמנתם שיתנהגו או לא יתנהגו בצורה מסוימת, המילים שלא אמרתם, המילים שכן אמרתם והתפרשו לא נכון, או לא עשו את הרושם הרצוי (וכו')?
חוויה פוקחת עיניים. תאמינו לי, מניסיון. ניסיון טרי, אפילו.
כל כך הרבה הזדמנויות ישנן לעשות דברים אחרת, כל כך הרבה הזדמנויות ללמוד. וכולן מחכות רק לדבר אחד (או שניים): שנודה בכישלון וניקח אחריות.

50 מיליון גוונים של כישלון העניק לנו היקום. מהכישלון השחור ביותר: עשיתי כמיטב יכולתי וכשלתי באופן מוחלט לעיני צופים רבים, עם זיכרון ארוך ומצלמה… ועד הכישלון צווארון-לבן: מה פתאום נכשלתי, אפילו לא ניסיתי. באמצע – מיליוני כישלונות אפורים יותר ופחות. עשיה שלא עלתה יפה. והמשותף לכל הכישלונות, מה שיהפוך כישלון למפלצת או לזבוב, אינו גודל הפאשלה, מספר הנפגעים או כמות הצופים, אלא מה קרה אחר כך.

"אין כישלון אלא משוב לצמיחה"? פחחח…
הסתמסתי עם קולגה בענייני סדנאות. היא התעניינה איך היה בסדנה שערכתי, ואני סיפרתי שהיתה התנסות מעניינת, אבל מבחינת מכירות ותוצאות קיוויתי ליותר.
"אבל היתה סדנה. היו מכירות, היו לקוחות, היו תוצאות", היא כותבת. "שילמתי על אולם ל 80 איש להשקה. נרשמו 12. התחננתי לחברים שיבואו כדי שהאולם לא יהיה ריק ובסוף אף אחת לא קנתה את הקורס."
השוק צפוף, אני מנסה לנחם. היא מסרבת.
"אז? יש כאלה שממלאים אולמות ומוכרים קורסים".
אין כישלון אלא משוב לצמיחה, אני מתקתקת לווטסאפ.
פחחח, מגיעה התגובה.

באמת אין כישלון? אף אחד, אף פעם, אינו נכשל?
ייתכן שעליתי כרגע על המילה המיותרת ביותר בשפה העברית?
מדוע מותר ליפול, לטעות, לשגות ולפשל, אבל אסור בשום פנים ואופן להיכשל?
או שבעצם מותר להיכשל, אבל רק בעבר הרחוק ובדיעבד, ככה: "בטח שנכשלתי! (אבל זה היה פעם, היום אני במקום אחר לגמרי…)."
מה יש בה, במילה הזאת, שמבקש מאיתנו מייד ללכת לאזור אחר במוח, בו הדשא ירוק יותר והמחשבות נעימות יותר? למה אנחנו מרגישים צורך לברוח מהכישלון ולתת לו משמעות אחרת?
למה? כי עבור רבים, מדובר במשהו שאי אפשר לחיות איתו, למשל:
* כשלון = קטסטרופה, היעדר מוחלט של הצלחה.
** נכשלתי = אני כשלון
*** כשלון שלי > כשלון של אחרים
כאשר זו משמעות הכישלון, לא נותר לנו אלא ליפות / להכחיש / להדחיק.
כאן אתם יכולים לשאול – נו, ומה כל כך נורא? נכחיש קצת את הכישלון עד שנוכל להתמודד איתו, איפה הבעיה כאן? הבעיה, היא, שכשאנחנו מייפים את המציאות אנו מחמיצים הזדמנות להתמודד איתה וללמוד. כן, כן, בדיוק כמו שכתוב בכל ציטוטי ההשראה שאנחנו כל כך אוהבים.

אז כישלון יש? יש (ואם אין אז יהיה, מתישהו). עכשיו בואו נראה איך מוציאים מזה את המשוב לצמיחה שהבטיחו לנו:

1. תוחמים את הכישלון
   נמנעים מהכללות גורפות. אם ניסית למכור קורס ולא הצלחת זה לא אומר ש: הקורס שלך גרוע, השוק בלתי אפשרי, את אשת שיווק גרועה או שאת פשוט גרועה… ממש לא. אל תעשו מזה משהו יותר גדול ממה שזה!
   הכללות רחבות "חוסכות" למידה מדוייקת של מה לא עבד ומונעות אפשרות לתקן, לנצל את הידע שצברתם לטובת ההתנסות הבאה.
2. לוקחים אחריות רק על מה שבשליטתכם! 
   למרות הפתגם הידוע שלהצלחה אבות רבים והכישלון יתום, בינם לבין עצמם אנשים רבים נוטים לייחס לעצמם אחריות מלאה לכישלון ומעט מאוד אחריות להצלחות. למה? למה? אל תנהגו באפליה בין הצלחה לכישלון. קחו עליהם מידה שווה של אחריות ולמדו מהם באותה הדרך.

3. זוכרים שכישלון הוא תחנה על הדרך להצלחה
   במקום לדמיין את הכישלון והצלחה כדרכים היוצאות מאותו מקום לכיוונים שונים.
   למיטיבי לכת: הדרך להצלחה רצופה בכשלונות טובים…
   תהיו חברים טובים של עצמכם, ברכו את עצמכם בנדיבות על עצם העשיה. מצבכם כל כך הרבה יותר טוב משל אלה שלא עשו בכלל.

4. שבעצם צריך להיות הסעיף הראשון.
   לא מדחיקים את האכזבה והצער.
   אפשרו לעצמכם להרגיש את הכאב ולהתאבל!!! אם תחוו את הרגשות הקשים ותתנו להם מקום וזמן, תגיעו גם לרגע שבו הם חולפים. תדעו מניסיון שאפשר להמשיך משם הלאה. הפעם הבאה, אם תהיה כזאת, כנראה תהיה קלה יותר.
   לעומת זאת, אם תספרו לעצמכם סיפור כיסוי, תדחיקו את הרגשות ותתעלמו ממה שאתם מרגישים, התחושה תישאר כלואה בפנים והפחד ממנה ימשיך ללוות אתכם.
   אז תתאכזבו, תבכו, תתאבלו ותמשיכו הלאה.
   סיפור של כישלון הוא סיפור עצוב, אבל אם הוא נגמר שם זו כבר טרגדיה.

ואם עדיין אתם לא מצליחים לעשות את זה לבד, מוזמנים לפנות אלי.
המחק הגדול של הטעויות לא באמת עובד, אבל יש מספיק כלים אחרים שכן.

תגובות