מי שאנחנו* (*רוב הזמן, **לא כולל קריפטונייט)

ישבתי בבית קפה ועבדתי. בשולחן הסמוך איש דיבר בטלפון, ושיחותיו כמו נלקחו מתסריט גרוע במיוחד: "תוריד מאה אלף ותמכור עכשיו או שאתה הולך להפסיד את התחתונים. תרשום שאמרתי." או: "למה את כל הזמן מתווכחת? תעשי מה שאומרים לך ואל תתווכחי איתי." וגם: "אתה מבין מה שאני מדבר אליך או שאתה צריך תרגום? זה לא טוב, זה גרוע, חרא." ועוד כמה פנינים שלא רשמתי ושכחתי.
כשהמלצרית הניחה את החשבון על שולחנו הוא דיבר בטלפון ולא שם לב. עם סיום השיחה הוא נעמד, נבח עליה שהוא הולך, ושהיא יכולה לרוץ אחריו לאוטו אם היא רוצה כסף. הראיתי לו שהחשבון לידו והוא שלף שטר והניח אותו בהפגנתיות בתוך הצלחת ממנה אכל. המלצרית הגיעה לקחת את התשלום והרימה את השטר, שהיה מקושט בסלט ביצים וגרעיני עגבניה. האיש הסתכל עליה מלמעלה ואמר לה "שתדעי שאני טיפוס שבדרך כלל מאוד נחמד. אבל לבן אדם יש גבול כמה הוא יכול להיות רגוע."

תהיתי אם הוא באמת מאמין בכך. האם, אחרי המפגן שערך, כאשר הוא מעיד על עצמו שהוא נחמד ורגוע הוא מבין שזה אמין במידה דומה להודעה המוקלטת במענה הקולי של ביטוח לאומי: "אנו שמחים על שיחתך. מייד נתפנה לעזור לך."

מי שאנחנו, הוא לא מה שאנחנו אומרים על עצמנו, אלא מה שאנחנו עושים.

נפוצה לא פחות, ואפילו יותר, היא הגרסה ההפוכה. אנשים שמעידים על עצמם שהם לא נחמדים, מיזנטרופים, עם פתיל קצר ועוד אי-אילו השמצות עצמיות, אבל בסופו של דבר הם מקסימים, מסבירי פנים ונכונים לעזור.
עכשיו את וודאי שואלת את עצמך, ובצדק, למה שמישהו שמתנהג בצורה נעימה וסימפטית יעיד על עצמו שהוא לא אדם נחמד?
שאלתי מישהי כזאת. היא ענתה לי שזה אולי נראה שהיא מתנהגת בצורה נחמדה, אבל רק כי אף אחד לא יודע מה היא חושבת. כשהמורה שואלת אותה אם היא מוכנה לקחת לדואר את המכתבים והחבילות שהילדים הכינו לחיילים, או להכין עוגה, היא חושבת "באמ'שלך? למה אני?" אבל עונה "אין בעיה". וכשבעבודה משחקים גמד וענק ובחלקה נפלה האישה הכי בלתי נסבלת במשרד, היא שוקלת לשים לה חומר משלשל בקפה-טו-גו אבל לא עושה זאת…ומצרפת עוגית מקרון במקום. למה? כי היא אישה נחמדה, למרות שהיא חושבת אחרת.

מי שאנחנו, הוא לא מה שאנחנו חושבים, אלא מה שאנחנו עושים.

דימוי עצמי.
לעיתים הוא מבוסס על עצמי מהעבר, שאיננו קיים עוד.
לעיתים הוא מבוסס על משהו שאמרו לנו, יכול להיות שזה היה בגיל שש עשרה. או שש.
לעיתים הוא מבוסס על משהו שקרה פעם אחת, וקשה לנו להשאיר מאחור.
לעיתים הוא מבוסס על מי שאנחנו בנוכחות קריפטונייט.

הלו, מי שאת היום זו לא מי שהיית פעם!
נראה לך הגיוני שמי שמגדלת את הילדים שלך היום זו הטינאייג'רית הקריזיונרית שהיית?
או שזאת שמטפלת בלקוחות שלך היא אותה אחת שהבריזה משיעור באוניברסיטה כדי ללכת לים?

ועוד משהו – מי שאת ביום יום זו לא מי שהיית פעם אחת! (או שתיים)
מי שאנחנו אינו נקבע על סמך מאורע חד פעמי, חריג ולא מאפיין.
אם את אוספת בכל יום את הילדים, מבלה איתם את אחר הצהריים, משוחחת איתם ומשחקת איתם, אז העובדה שהפסדת מסיבת יום המשפחה בגן בגלל ישיבת עבודה לא הופכת אותך לאמא גרועה ומזניחה.
אם את בדרך כלל עומדת יפה בתור, אבל קרה שאיבדת סבלנות ונדחפת, זה לא הופך אותך לאדם גס רוח.
אם את בדרך כלל חברותית ונחמדה, אבל יש טיפוסים שמוציאים ממך משהו אחר… אל תסיקי מכך מסקנות גורפות לגבי עצמך, אלא רק לגבי האינטראקציה הספציפית הזאת.

לכולנו יש קריפטונייט. מצבים שמחלישים אותנו ומוצאים אותנו במירענו.
הם חלק, לא התמונה כולה.
צריך לראות את הדברים כפי שהם, לא יותר ממה שהם.

מי שאנחנו, הוא לא מה שאנחנו עושים חלק מהזמן אלא מה שאנחנו עושים רוב הזמן.

אם את באמת רוצה לדעת מי את, תשאלי כמה אנשים.
התשובות שאני קיבלתי כשעשיתי את הניסוי הזה מאוד הפתיעו אותי ושינו באופן משמעותי (לחיוב) את האופן שבו אני תופשת את עצמי.
למעשה, אני די בטוחה שלא הייתי איפה שאני היום, מקצועית, אם הייתי ממשיכה לראות בעצמי את מי שחשבתי שאני.

אז תשאלי כמה אנשים, עם דגש על "כמה", כי יכול להיות שאת קצת אחרת עם כל אחד מהם. כשיהיו לך כמה תשובות שונות, אני בטוחה שתמצאי את המכנה המשותף ביניהן.
אני די בטוחה שתלמדי על עצמך משהו חדש, או שתגלי שאחרים מזהים בך משהו שחשבת שרק את מודעת אליו.
ואולי יש משהו שכבר אמרו לך על עצמך כמה פעמים והתעלמת,
או שתייקת תחת "לא אני", וכדאי לשלוף מהמגירה ההיא ולבדוק שוב אם זו מישהי שאת מוכנה לאמץ…