ותודה לי, שהבאתי אותי עד הלום | 2018

סליחה על הסיכום המאוחר, אבל לקח לי המווון זמן לסיים את הפוסט הזה.
גם אחרי מספר שכתובים, אני לא ממש מרוצה.
הבעיה, כפי שתבינו מייד, אינה עם הפוסט עצמו (בעצם, אני אשאיר לכם להחליט) אלא עם השנה שהיתה לי, ובעיקר עם עצמי.
אני לא באמת מוקירה אותי על פועלי השנה.
את ה- "תודה לי" שבכותרת הנכם מוזמנים לקרוא במבטא ציני…

מכירות את זה, שאתן מדברות עם חברה בטלפון, שואלות מה נשמע והיא עונה משהו בסגנון "על הפנים, זוועה, אני בוכה כבר 48 שעות ואין טישו פנוי בכל המדינה. החיים שלי הם חור שחור והכל איום ונורא",
ואז למחרת אתן נתקלות בפוסט שלה בפייסבוק, או באינסטה, כשהיא קוראת ספר (התפתחות, באנגלית) על הספה באיפור מלא, או כותבת הוקרות במחברת עם ציפורניים מתוקתקות וספל קפה מושקע ברקע, או מטיילת באיזה אתר מעורר קנאה והילדים שלה מתחבקים ברקע?
אז זו 2018 שלי. מבאסת ברובה אך מצטלמת נפלא.

כבר אמרו חז"ל (או שמא היה זה חכם סיני?): "רילוקיישן זה לא פיקניק."
אבל רבאק, השנה הקודמת היתה אמורה להיות ה-שנה ה-קשה!
2018 היתה אמורה להיות שנה קלה, או לפחות קלה יותר.
שנה שבה נקצור את פירות מאמצי השנה הקודמת.
השנה שבה ארגיש מוגשמת, חזקה, מסוגלת לעשות את הכל.
השנה שבה יסתיים הטיפוס על ההר ואפשר יהיה לשבת מול הנוף ולתת ללב להתרחב בגאווה.
לצערי זה לא קרה.
ואני עייפתי מלנסות להגיע לפסגה ופשוט נתתי לעצמי לגלוש במורד.

עם הפנים למטה

אם אני צריכה לשים את האצבע על הנקודה בה התחלתי להרגיש שאני בירידה, אז ככל הנראה זה קרה בחודש יולי, בשבוע ההוא שבו הלכנו רחוק מידי.
לכאורה זו היתה רק עוד מכה, אחרי שנה של שינון מנטרות בנוסח "מה שלא הורג מחשל" ו"הקושי שחיזק אותנו". מכה אחת, שנחתה על גוף מותש, על חומר עייף ועל עור דק במיוחד.
משהו נסדק.
ומבעד הסדקים נטפה שארית כוחותי וכל מה שכבר גם ככה בקושי החזקתי.

התוצאה: כלום.
או בקצת יותר מילים: לא קרה כלום כי לא עשיתי כלום.

מה לא קרה השנה:

1. לא עשיתי ספורט.
   תכננתי לחזור לרוץ ולהתאמן באופן סדיר. בפועל- ביטלתי את המנוי המובטל שלי לחדר כושר.
2. לא כתבתי ספר.
   תכננתי לסיים עד יום ההולדת שלי, בספטמבר. אלא שאני עדיין ברבע הראשון. לא כתבתי כבר חודשיים.
3. לא סיימנו להסתגל.
   האמנתי שנתחיל את שנה"ל השניה כמו ותיקים, או לפחות מנוסים, שלא נצטרך לעבוד כל כך קשה בגזרת בית הספר. קיוויתי שלילדים יהיו הרבה חברים, אולי לא כמו בארץ, אבל כמעט. כרגע, אני לא בטוחה בפועל אם זה יקרה אי פעם.
4. לא התקדמתי עסקית ומקצועית.
   חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת לפתח משהו חדש, סדנה, או מוצר דיגיטלי.
   בפועל איבדתי עניין ומוטיבציה, לקחתי שנת חופש, תוהה אם הגיע הזמן לשנות כיוון ואם כן לאן ללכת.
5. לא אהבתי את עצמי מספיק.
   לא פשוט להסתכל על עצמי מוותרת, מפשלת, נכשלת, מתבטלת, שוב ושוב ושוב, ועדיין לאהוב את עצמי בלי תנאי.
   לדעת שזכיתי בכל כך הרבה, ועשיתי עם זה כל כך מעט.
   לעמוד מול המראה, להגיד לעצמי: "את יכולה! מה הבעיה שלך?" ולענות: "אין לי מושג, אבל אני נהדרת כפי שאני, נכון?"
   פחחח.

אפילו הגוף, הכלי שלי, המכונה האמינה והחזקה שלי, קרטע: נקע קשה ברגל, גב תפוס קשות על סף פריצת דיסק, דלקת בכתף שלא מרפה וזיהום חמור בדרכי הנשימה.
לא ראיתי את זה מגיע. אבל אולי פשוט הגיע הזמן להחליף משקפיים.
שום דבר מתמונת החזון שיצרתי לעצמי לא התגשם.
שום מטרה לא הושגה.

אין לי מושג מדוע ולמה יצרתי את המציאות שיצרתי לעצמי השנה, אבל עם התוצאות (או ליתר דיוק היעדרן) אני לא מתווכחת.

כשאני מסתכלת קדימה על 2019 הנפרשת לפני, באמת אין לי מושג מה יהיה.
אין לי מטרות ואין לי חזון, אין לי אפילו נקיפות מצפון על כך, אחרי שהללו כל כך לא הועילו לי ב 2018…

ומה עם איזו הוקרה קטנה, בשביל החבר'ה?

כמובן שיש, לא מעט. אך סלחו לי בבקשה, שאיני מונה עכשיו את ברכותי.
העובדה שאני מוקירה, ומודה, באדיקות ומידי יום, רק גורמת לי לתהות אף יותר:
יש לך כל כך הרבה, למה לעזאזל את לא מרוצה?!!!

אבל יש משהו אחד שאני חייבת להכיר בו.
יש חלק אחד בתוכי שמרגיש בר מזל מסופק ומוגשם במיוחד – החלק שאוהב חופש.

בסולם הערכים שלי, עד לאחרונה, חופש עמד על המדרגה העליונה.
הוא היה ועודו ערך משמעותי ומוביל בחיי.
והנה קיבלתי הזדמנות להגשים את הערך העליון שלי. לקחת לעצמי את החופש המוחלט (טוב, כמעט. בכל זאת יש פה כמה אנשים שתלויים בי כדי לאכול וללבוש בגדים נקיים…).
חופש, ארוך, מפורגן ואפשרי כלכלית, ועוד בפריז.

אם במבט לאחור כל הדברים הכתובים מעלה נשמעים לכם כמו "אוי אוי אוי", אתם צודקים.

רציתי חופש? קיבלתי חופש.
על זה נאמר: היזהרו במשאלותיכם פן יתגשמו…
(אגב, מסתבר שידעתי את זה עוד קודם. אני צריכה לקרוא את עצמי וליישם יותר ברצינות).

לכן, הצעד היחיד שעשיתי לרגל 2019 היה לעדכן את סולם הערכים שלי.
אצלי, לפחות, יש הנהגה חדשה.

וברשותכם, אסיים כשלא הרגלי בלי תובנות או עצה לדרך.
בכל זאת, אני בחופשה.

תגובות