אם רק היה לי שנקל על כל פעם ששמעתי שאני חייבת לכתוב ספר. שנים שאני תוהה בעצמי למה בעצם לא כתבתי ספר. האם לא כתבתי ספר כי זו עבודה קשה הדורשת השקעה רבה ואני עצלנית מידי? או אולי אני בכלל חוששת מביקורת? יתכן שאני פשוט לא מספיק מוכשרת?
לאחרונה, בעקבות שיחה עם חברה, שאלתי את עצמי האם באמת חשוב לי לכתוב ספר, ואם כן למה. התשובה האינסטנקטיבית לשאלה הראשונה היתה "כן", אבל אז הגעתי לשאלת ה"למה" וכאן, אין מנוס מלהודות, פשוט לא היתה לי תשובה מספיק טובה. "אם יש ספר שאת נורא רוצה לקרוא, אבל הוא עוד לא נכתב, את חייבת לכתוב אותו בעצמך" אמרה טוני מוריסון. כנראה שאין עדיין ספר כזה. אולי עוד יהיה, אבל בינתיים אין ספר מספיק חשוב כדי שיניע אותי להשקיע בו את כל העבודה הזאת ולהתמודד עם השאלות הללו.
מוזר ככל שזה ישמע, מאז שהגעתי למסקנה המפתיעה הזו נחה דעתי. אני אכתוב ספר כשתהיה לי מספיק מוטיבציה לכתוב ספר. עד אז אני אמשיך לכתוב לא-ספר. כלומר – דברים אחרים, בינהם הבלוג הזה.
ובינתיים אני מרגישה שזה בסדר להגדיר את עצמי ככותבת גם אם לא פרסמתי ספר. הרי זה מה שאני עושה חלק ניכר מהזמן – כותבת. אמנם לא לכך כיוונתי כשעשיתי תואר ראשון בתסריטאות, כשלמדתי קופירייטינג, או כשעשיתי סדנאות כתיבה אצל אשכול נבו ואורית גידלי, אבל החיים הם מה שקורה בזמן שאדם מתכנן תכניות.
ועד אז, להלן הדברים החשובים ביותר שכל כותב בפוטנציה חייב לעשות כדי לכתוב:
1. לקרוא.
לקרוא הרבה. ואם לחדד את העניין – לקרוא חומרים מהסוג שאתם רוצים לכתוב, אבל לא רק.
הקריאה מעשירה את הידע ואת אוצר המילים ומרחיבה את הטווח הסגנוני שלכם. אין דבר שילמד אתכם יותר ככותבים וישפר את מיומנויות הכתיבה שלכם מאשר קריאה.
ג'.ד. סלינג'ר הגדיר ספר טוב ככזה, שכאשר אתה מסיים לקרוא אותו אתה רוצה להיות חבר של מי שכתב אותו. אני הרחבתי את הכלל הזה גם למאמרים מקצועיים ובלוגים, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.
אני לא מחפשת לקרוא את הכותבים שגורמים לי להרגיש ש"אם הוא יכול אז גם אני יכולה", אלא את אלה שתרמו לי משהו מעבר להערכה גבוהה יותר ליכולתי האישית.
בעיני, אחת התרומות שמספקת הקריאה היא מידה נאה של צניעות מלווה ברמה של ביקורת בריאה. אני קוראת רק חומרים שמעוררים בי הערכה לכותב ואז בודקת – מה אהבתי במה שקראתי, מה לא, ומה יכול היה להוסיף.
2. לרשום הערות.
כי ההפך מלשכוח זה לרשום.
אל תניחו שאם זה חשוב אתם תזכרו, אתם לא. עבור מערכת התיוק המשוכללת של המוח, חשוב משמעו "חיוני להישרדות". זאת הסיבה שמידע כמו "השמלה שלבשתי לחתונה של מיצי ופיצי" או התוצאה במשחק הגמר של מונדיאל 98 נשמרים היטב בזיכרון, בעוד אנחנו הולכים לסופר ושוכחים לקנות מטרנה, לחם וחלב.
אל תניחו שאם זה מלהיב אתכם אתם תזכרו. אתם עשויים לזכור שמשהו הלהיב אתכם מאוד אבל בלי שמץ מושג לגבי מה המשהו הזה היה. אין דבר מעצבן יותר מאשר לזכור שהיה לך רעיון טוב אבל לא לזכור מהו.
הפתרון מאוד פשוט – להקפיד על מחברת רעיונות צמודה וזמינה. עכשיו צריך רק לזכור להשתמש בה.
לי, אגב, יש מחברת בתיק, מחברת על שולחן העבודה ומחברת ליד המיטה (שמשרתת גם את התובנות שצצות במקלחת). חוץ מזה אני גם כותבת הערות בשוליים של ספרים. מידי פעם אני קוראת את המחברות וההערות שלי ומרכזת רעיונות רלוונטיים לכדי טקסט אחד.
3. לכתוב.
רוצים לכתוב? מצויין. עזבו את מה שאתם עושים עכשיו (כן, אפילו את הפוסט המקסים הזה), פתחו גיליון וורד לבן ונקי וכתבו את השורה הראשונה שעולה לכם בראש, ואז את זו שאחריה, ולאחר מכן את הבאה בתור. בהנחה שזמן אינו מגבלה כרגע, יכול להיות שתזהו את מה שעוצר אתכם באחד מהנושאים הבאים:
• ביקורת. שתי הדרכים הכי טובות שאני מכירה להימנע מביקורת על כתיבה הן א. לא לכתוב. ו- ב. לא להניח לאף אחד לקרוא את מה שכתבתם. גם שף של 3 כוכבי מישלן שרף פעם שניצל. גם נהג פורמולה 1 היה בעבר תלמיד נהיגה. כל כותב מצליח היה כותב מתחיל פעם. כולם התחילו איפשהו, ואף אחד לא התחיל בפסגה.
כשאתם מנסים להימנע מביקורת שלילית אתם מונעים מעצמכם גם את היכולת להשתפר וגם הסיפוק העצום מכך שיש מי שאוהב את מה שכתבתם.
• משפט פתיחה. השקעת מחשבה מרובה במשפט פתיחה עוד לפני שנכתב הטקסט היא אחת ההשקעות המיותרות והבלתי מניבות ביותר. תתחילו מהמשפט השני, השלישי או הרביעי, ותמשיכו משם. אם בהמשך יופיע לפתע משפט פתיחה מדוייק תמיד תוכלו לכתוב אותו בתחילת הטקסט. אם לא, לפחות לא בזבזתם זמן בהמתנה למשפט המושלם. ואגב משפט פתיחה. כאשר כתיבת טקסט (בלוג או מאמר) מגיעה לסיומה, ואני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי, לרוב אני מגלה שפסקת הפתיחה מיותרת ומוחקת אותה. וכך קורה שמשפט הפתיחה שלי בדרך כלל המשפט השלישי או הרביעי או החמישי.
• תכנון. תכנון הוא דבר מאוד חשוב, אבל לא יותר מאשר עשיה. אל תחכו שתדעו בדיוק מה אתם רוצים לכתוב ואיך. תנו למילים להוביל אתכם. הכתיבה, "ההורדה" אל הנייר מפנה מקום בראש לרעיונות חדשים. זה בסדר להתחיל לכתוב גם אם לא ברור לכם מה קורה בסוף.
• "לתקן ת'טעיויות באמצע נגינה". כלומר – לחזור כל הזמן אל מה שכבר נכתב, לערוך, לתקן ולשפץ.
זוהי ה"כסיסת ציפורניים" של הכותבים. הרגל מגונה שמאוד קשה להיגמל ממנו. אל, אל, אל תעשו את זה. השאירו את התיקונים והשיפוצים והעריכות לסוף, אחרת תגלו שאתם מתקנים שוב ושוב קטעים שכבר תיקנתם רק כדי למחוק אותם מאוחר יותר.
וטיפ אחרון שהוא לא טיפ, אלא התורה כולה – ליהנות מזה.
בשביל הקוראים הפוטנציאלים שלכם, בשבילכם ובשביל כל מי שאוהב אתכם. כתיבה עושים באהבה או…
תגובה אחת