התחלתי לרוץ יותר פעמים משאני יכולה לזכור. התחלתי, ותוך שתי דקות סיימתי.
גם לפני שנה התחלתי. והחלטתי גם להתמיד. הייתי משוכנעת שההתמדה תעשה את ההבדל ואכן היה הבדל. במקום להתפגר אחרי 2 דקות הצלחתי בחלוף כמה חודשים לרוץ 10 דקות, בימים טובים רבע שעה.
הייתי גאה בעצמי על ההתמדה, אבל לא ממש התפעלתי מהישגי. לא יכולתי להימנע מהשוואות, והזדמנויות להשוואה לא חסרו סביבי. כל מי שהתחיל לרוץ בערך איתי או קצת אחרי אפילו, כבר עקף אותי בסיבוב והשאיר לי אבק. בהשוואות מול עצמי גם נפלתי. ספינינג? בבקשה – שיעור ראשון מייסר (סיימתי במהירות של תלת אופן) השני והשלישי גם, אבל מהחמישי בערך כבר ידעתי שאני יכולה לסיים שיעור ספינינג בגבורה. שחיה? התחיל במאמץ. שיעור אחד לשיפור הטכניקה עשה את כל ההבדל ומאז שחיתי בהנאה מרחקים.
אבל לרוץ? קשה, קשה. וכן, זאת הפולניה שבי. היא רגילה לרחם על עצמה.
כי אם אפשר לסבול לבד בחושך למה לסבול בחוץ, מכוסה זיעה? כל כך הרבה פחות אסטטי.
ואז הגיע טוני
הייתי צריכה להרחיק עד איטליה, להשתתף בסמינר של טוני רובינס וללכת יחפה על גחלים לוחשות כדי להבין שהבעיה שלי היא בכלל לא ברגליים אלא בראש, והקרב האמיתי הוא לא מול היכולות הפיזיות אלא מול הקופסא השחורה.
הקופסא היתה מתחילה איתי בקטן: "משעמם לי" "מתי נגיע?", כעבור כמה דקות היתה עוברת להטרדות מוחשיות: כאב בקרסול, כאב בצד, נשימה שמתקצרת, גב שמציק, שמש מסנוורת, זיעה נוזלת ויש לי גם נזלת. ואני צמאה.
הבנתי שהנ"ל הם רק אני שמפריעה לעצמי, אבל עדיין – כאב לי, התקשיתי לנשום והייתי צמאה. הקופסא שאלה למה אני צריכה את זה, מה הביג דיל בלרוץ, ותשובה לא הגיעה.
ואז נפל עוד אסימון. שמתי לב שמה שקורה לי בריצה הוא דפוס שחוזר על עצמו בעוד מקומות בחיי, שאני מכשילה את עצמי סדרתית. וזה כבר היה ממש מעצבן. הייתי צריכה להוכיח לעצמי שאני יכולה אחרת – לא לוותר מראש או תוך כדי התהליך, במקומות שקשים לי, מצריכים מאמץ, לא נוחים או מכאיבים.
וכך הפכה הריצה לסמל של כל הדברים שאני רוצה ולא עושה. היכולת לשאת את הכאב והרעש בראש היא הפרס.
הגדרתי מטרה, שנראתה בלתי אפשרית באותו זמן: לרוץ 10 קילומטר בפחות משעה.
כשאעמוד במטרה הזאת אני אדע שאני מסוגלת להתנגד לאינסטינקט הטבעי לוותר לעצמי כשקשה לי. ואם אני אהיה מסוגלת לעשות זאת בריצה, אני אוכל לשחזר את זה בעוד תחומים.
לא היה פשוט, אבל המטרה הושגה בחלקה: הצלחתי לרוץ 10 קילומטר .
לא עמדתי בלו"ז (ליתר דיוק עברתי את השעה בכ 17 דקות), אך במקום להתאכזב מהתוצאה אני מרוצה. הצלחתי לרוץ 10 ק"מ, ויש לי סיבה להמשיך להתאמץ. אני לא יכולה להפסיק עכשיו.
מה שקורה על המסלול לא נשאר על המסלול
הריצה לימדה אותי כמה שיעורים מאוד חשובים על עצמי.
השיעור החשוב ביותר הוא שכאשר אני אומרת לעצמי "אני לא אצליח" אני בעצם אומרת – זה לא מספיק חשוב לי. בנוסף, פיצחתי את המנגנון שגורם לי להתייאש, ועכשיו אני יודעת איך לעקוף אותו. אני יכולה לקבל את מה שהוא מביא כערימת שיט שצריך לקפוץ מעליה ולהמשיך לרוץ הלאה.
וכך זה עובד (בשבילי לפחות):
א. יעדים קרובים וברי השגה + הצלחות בדרך = אני ממשיכה.
כאשר היעד רחוק מידי קל לי להתייאש. וכאשר אני מתייאשת אני מפסיקה ואז כבר יותר קשה להמשיך.
לכן הפרקטיקה היא להציב לעצמי מטרות קטנות לאורך הדרך. במקום "רק עוד 3 קילומטר" הייתי מחליטה לרוץ עד קצה הרחוב, משם עוד 500 מטר, אחר כך עוד 3 דקות. וככה התקדמתי ממטרה למטרה עד ליעד הסופי. עם הזמן, השיפור ביכולת והתארכות הטווחים גם המרחקים בין המטרות התארכו.
ב. רוב הכאבים חולפים מעצמם.
כן, אני יודעת, זו תובנה כל כך בנאלית שלא ברור למה אני טורחת לכתוב אותה. אבל כשמשהו מציק במהלך הריצה, או מכאיב, ויש ידיעה ברורה שהכאב פשוט יחלוף בדיוק כמו שהופיע, אפשר להירגע. אני מסמנת לעצמי שהבחנתי במטרד וממשיכה הלאה, במקום להתמקד בכאב ולהיכנס ללחץ.
לחץ ומיקוד במה שכואב דופק את הריצה הרבה יותר מהכאב עצמו.
ואם יש כאב שלא חולף? אל דאגה, אם יש בעיה שמצריכה עצירה הגוף שלכם יטרח להודיע מיידית: להרים תמרור עצור, להשמיע סירנה ולהציב מחסום. אם הללו לא קרו, אבל יש לכם כאב או אי נוחות מציקה, אפשר לומר "תודה, שמתי לב" ולמצוא משהו אחר למקד בו את תשומת הלב.
ג. מול כל מחשבה שלילית אני יכולה להציב מחשבה חיובית.
היחידה שעומדת בדרכי היא אני, כי חלק ממני מנסה להימנע משינוי. לכן, היחידה שיכולה לפלס לעצמי את הדרך היא אני, באמצעות החלק שרוצה להשתנות.
החלק שמזהה שמדובר בנקודת מפנה עושה כל מה שיכול כדי להישאר במצב הנוכחי. ככה הוא רגיל וככה הוא רוצה שזה ישאר. לא סתם קוראים למקום הזה "אזור הנוחות" למרות שפעמים רבות בכלל לא נוח לנו שם. האזור הזה פשוט מוכר לנו, ומוכר, גם אם לא נוח, הוא יותר נוח מהלא נודע.
לכן, על כל מחשבה בסגנון "בשביל מה אני צריכה את זה", אני מספקת תשובה, כגון – כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה. "לרוץ זה משעמם"? – לרוץ זה שעה שקט וחופש מהמטלות. "אין לך סיכוי להצליח אז אין טעם שתנסי"? – אם אנסה מספיק פעמים אני אצליח.
קל הרבה יותר לקטר ביחד
לפעמים הכוונות, אפילו קטנות, של מישהו מקצועי יכולות לעשות הבדל ענק. ותודה גדולה לרז המאמנת שלי.
לפעמים הדגמה של נחישות ומסוגלות, על ידי מישהי בעלת נתוני פתיחה יותר מורכבים משלי, תעשה עבודה יותר טובה מכל התובנות. ותודה לכל חברי קבוצת הריצה שלי.
ולפעמים חברה שגם היא עייפה ויש לה שלושה ילדים, הר כביסה ועבודה להשלים, שמחכה מחוץ לבית שלי מצליחה להוציא אותי לאימון במקום שבו הכוחות הפנימיים לא הצליחו. ותודה ענקית לקרן. לא יודעת אם הייתי מצליחה בלעדיה, אבל גם אם כן זה בטח היה יותר קשה ופחות כיף.
