מראה מראה שעל הקיר

מכירים את אלה שחושבים שכולם צריכים להשתנות ורק הם מושלמים? אז חוה.
למדנו יחד בקורס הפרקטישנר. בתחילת לימודי ה- NLP כל אחד בוחר מטרה אישית, כדי לעבור שינוי אישי משמעותי. המטרה של חוה – לקבל כלים להשפיע בצורה משמעותית על בעלה וילדיה. העובדה שבתרגולים עושים עבודה פנימית, על עצמנו, לא תעמוד בדרכה ליעד הנחשק.
כשלמדנו טכניקה לרכישת מיומנות חדשה, כלומר איך אדם לומד לאמץ התנהגות רצויה, חוה התעניינה כיצד תוכל להשתמש בכך ללמד את בנה את מיומנות התאמת הצבעים בלבוש.
כשלמדנו להתחבר למשאבים פנימיים מעצימים, חוה ביקשה להרחיב את מפת האפשרויות של בעלה כך שיוכל להיות יותר אסרטיבי. כשהמנחה חידדה כי על חוה לבחור סיטואציה בה היא עצמה זקוקה לתוספת משאבים מעצימים, היא בחרה להוסיף לעצמה משאבים כדי לשכנע את בעלה להיות יותר אסרטיבי.
אם אתם קולטים כאן שמץ ציניות, היא נובעת מכך שהלמידה במחיצת חוה כמעט גרם נזק בלתי הפיך לראיה שלי, עקב צורך בלתי נשלט לגלגל עיניים.

רצה הגורל ובאחד הימים נאלצתי לתרגל איתה. עבדנו על טכניקה שמטרתה לשפר תקשורת בין אנשים תוך שימוש בעמדות תפיסה שונות. בטכניקה, המנחה מעביר את המונחה דרך אותה סיטואציה מספר פעמים: פעם אחת דרך העיניים שלו, פעם שניה דרך עיני אדם אחר באותה סיטואציה ופעם שלישית כצופה מהצד. המטרה היא הרחבת הפרספקטיבה, כך שנוכל להבין דברים שלא יכולנו לראות קודם, מהעמדה שלנו. דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

כשחוה בתפקיד המונחה ואני המנחה, היא בחרה לעבוד על בעיית התקשורת עם בתה מתבגרת, שלא הקשיבה לה.
עבדנו על אירוע ספציפי. בעמדה הראשונה הכל הלך לפי הספר (וההדגמה, וההסברים). חוה חוותה את האירוע וסיפרה מה היא מרגישה. לאחר מכן, בעמדה שניה, חוותה את אותו אירוע דרך עיני בתה. והנה אז קרה דבר מופלא. חוה, בעמדת הבת, הסתכלה על עצמה מבחוץ והבינה ש…חוה צודקת! כלומר היא, "הבת", טועה. גייסתי את מעט הטאקט שיש לי וניסיתי להזכיר לה שהטכניקה מטרתה לאפשר הבנה של האדם השני ולא שינוי ההיסטוריה. לא הלך.
כצופה מן הצד, כמה מפתיע, חוה צידדה שוב בעצמה. אני, כמה מפתיע, דווקא הבנתי את עמדת הבת ואפילו יכולתי לראות כיצד חוה יכולה לבוא לקראתה. לצערי, כמנחה דעתי אינה רלוונטית ("המפה אינה השטח", מן הסתם), ונאלצתי לשמור אותה לעצמי.
התסכול שלי היה כה גדול שהשב"כ היה יכול לשכור את שירותי כמטלטלת. איך, לעזאזל, מגיעה אישה לגיל 40 פלוס ועדיין לא יודעת שיש יותר מדרך אחת לראות את הדברים ויותר מדעה אחת נכונה?

כמה ימים אחר כך נפגשתי עם א', חברתי הקרובה כבר יותר מ 30 שנה ובעלת מקצוע טיפולי מנוסה. א' מאוד התעניינה בלימודי הנל"פ, ושיתפתי אותה, ואפילו, בניגוד לכללי בית הספר, סיפרתי לה על חוה (שם בדוי, כן?). תוך כדי דיבור הטונים שלי התחילו לטפס, עשן החל לצאת מאוזני וצבע העור שלי שיונה גוון לאדום עם כתמים לבנים במפרקים.
"למה היא כל כך מרגיזה אותך? את הרי לא חיה או עובדת איתה" שאלה א'. "מה יש דווקא בה שמצליח לעצבן אותך עד כדי כך?" ואז נזכרתי במשהו שאמרו לי פעם, אבל עד לאותו הרגע לא לגמרי הבנתי. שקל לנו יותר לראות את חסרונותיהם של אחרים מאשר את אלה שלנו.
אלא, שאנשים אחרים הם המראה שלנו. אם החסרונות שלהם מפריעים לנו, הסיבה היא שהחסרונות הללו קיימים גם בנו.
ובתלמודית: הפוסל, במומו פוסל.

***

האמת הפשוטה הזאת היא אחד הדברים הפחות פשוטים לעיכול.
המחשבה, שהתכונה המרגיזה של מישהו אחר קיימת גם בי, וזאת הסיבה שאני מגיבה אליה בעוצמה, היא מאוד לא נוחה.
ההבנה הזו אילצה אותי, בצער רב, לחפש איפה חוה משקפת לי אותי. ומצאתי. אוהו איך מצאתי.
חוה אומרת את דעתה לאנשים שלא ביקשו אותה? לא רק היא. חוה בטוחה שהיא צודקת אבסולוטית ולא מבינה איך אחרים לא רואים זאת? היא לא היחידה. חוה מבקשת מבני הבית להחליף את הבגדים שבחרו בעצמם כי הם לבושים לא לטעמה? נחשו מי עוד. אני.
רגע ההארה הזה היה אחד הרגעים המביכים בחיי הבוגרים (והיו מתחרים קשים! הסיבה היחידה שהוא לא במקום הראשון במצעד המבוכה היא שלא היו צופים. חוץ מ-א', והיא כבר רגילה אלי).

תקשיבו, מהרגע שמבינים את העניין, זה לעולם לא נגמר. תמיד תימצא עוד מראה לא מחמיאה, עוד תכונה בלתי נסבלת לעבוד עליה.
היום, בכל פעם שמישהו מעצבן אותי, כבר ברור לי שהסיבה אצלי, לא אצלו. השאלה היא רק כמה זמן ייקח לי לעלות על זה.
***

יופי, שולה. עכשיו מה עושים עם זה?

טוב ששאלתם. ובכן, קודם כל, כשמודעים יש הזדמנות להשתנות. להגיב אחרת. לבחור לא להתנהל באוטומט שלא משרת אתכם ובטח גם מפריע לאחרים. לוקח זמן עד שהמהפך קורה, ומידי פעם התכונה המעצבנת עוד עלולה להתפלק, אבל תשומת לב ותרגול מחוללים ניסים.

שנית, כשמודעים, הצורך להאשים אחרים הולך ופוחת והנטיה לקחת אחריות מתגברת. לקיחת אחריות משמעותה הבנה שיש לכם את יכולת להשפיע על התוצאות שתקבלו, על התקשורת עם אחרים, על האושר שלכם, על מי שאתם. לקיחת אחריות זה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות למען עצמכם. שוב, אין זה אומר שמידי פעם לא יצא מכם איזה "אני מאשים" קטן. אבל בכל פעם שתשימו לב לכך תוכלו לעשות תיקון ולהחזיר את האחריות למקומה הראוי.

שלישית, ואחרונה, עכשיו כשאתם יודעים את מה שאתם יודעים, יכול להיות שאם מישהו יאשים אתכם בתכונה לא מחמיאה תחוו את זה פחות קשה. הרבה יותר קל לשאת את העובדה שמישהו משייך לכם תכונות מעצבנת, כשאתם מבינים שאתם בסך הכל מראה שהוא רואה בה את עצמו. לא ככה?

תחשבו על זה.

תגובות