תקציר הפרקים הקודמים: בן ה- 11 שלי (מס' 9 בתמונה) הוא ילד כדורגל. שחקן ליגה. מה שאומר שבמהלך ה"עונה", כלומר רוב השנה, אנחנו מבלים לא מעט זמן בהסעות אל ומהאימונים ופותחים את בוקר שבת, כל שבת כמעט, במגרש הכדורגל. עם הזמן, להפתעתי, לא רק שהתרגלתי לעניין, אלא גם למדתי לראות את היתרונות שבמסגרת הזאת. בעיקר עבור הילד, אמנם, אבל מידי פעם גם אני מקבלת שיעור חשוב. מה שמוביל אותנו באופן ישיר לפוסט הזה.
במשחק כדורגל, יש את הרגע ששחקן עולה על המגרש, ויש את הרגע שהוא "הגיע". שחקן "הגיע" כשהוא הופך להיות משמעותי במשחק, משפיע ומייצר ערך לקבוצה (והנאה לצופים).
בעולם אידיאלי, עם שחקן אידיאלי, שני הדברים מתרחשים בו זמנית. במקרה כזה מן הסתם אנחנו לא שמים לב, כי מובן מאליו ששחקן יתרום למשחק מייד כשהוא עולה למגרש, לא?
אז זהו, שלא. לא תמיד.
בעולם האמיתי, לפעמים, שחקנים (ויותר מלפעמים כשמדובר בשחקנים-ילדים) עולים למגרש כשהם לא מאה אחוז במשחק ובעמדה.
לפעמים הם לא מספיק מחוממים, אחרי ישיבה ארוכה על הספסל.
לפעמים הם עסוקים בפוליטיקה של המשחק, כפי שהיא נראית מבחוץ.
לפעמים סתם הגוף והמיינד עוד לא התחברו כמו שצריך.
הם נמצאים על המגרש, לכאורה מבצעים את התפקיד שלהם, רצים, בועטים ועושים מה ששחקנים עושים, אבל זה לא זה. האנרגיות המדויקות לא שם. הדרייב דומה יותר להרגל, אינרציה, מאשר להתלהבות אמיתית כזאת, חדורת אמונה ביכולת שלהם לגרום לכך שהכדור יגיע למקום שבו הוא אמור להגיע – השער.
איך יודעים מי "הגיע" ומי עדיין לא
אם אתם מכירים את השחקן שלכם, וראיתם אותו כבר מספיק פעמים בנוכחות מלאה, אתם יכולים לזהות בקלות מתי הוא שם ומתי הוא עדיין לא "הגיע".
ואם הוא לא הגיע, ולא יגיע תוך כמה דקות, כנראה המאמן ישלח אותו לחמם ספסל ויעלה למגרש שחקן אחר.
עכשיו בואו נעזוב רגע את הכדורגל ונחזור אלינו אלינו.
כל אחד ואחת מאיתנו הוא שחקן בקבוצה.
כל אחד מאיתנו עולה ל"מגרש" כמעט כל יום וצריך (שלא לומר חייב) לספק ערך.
זה יכול להיות בעבודה, מול הבוס, העמיתים או הלקוחות.
זה יכול להיות במשפחה או עם החבר'ה. זה לא באמת משנה.
השאלה הכי חשובה שאתם יכולים לשאול את עצמכם כשאתם עושים את מה שאתם עושים היא – האם הגעתם?
בדקו את עצמכם:
אם אתם עושים את הפעולות אבל לא מייצרים את התוצאות,
אם אתם לא נהנים, לא מרגישים משמעותיים,
לא מספקים את הערך שאתם מצפים מעצמכם לתת,
אולי עדיין לא הגעתם.
ואם שמתם לב לכך יש לכם שלוש אפשרויות:
1. להמשיך ככה. להתעלם. לעשות כאילו ככה זה בסדר.
2. לרדת מהמגרש. כי יש מי שיכול לעשות עבודה טובה יותר וחבל על שאר השחקנים ועל המוניטין שלכם.
3. להגיע. מייד.
כי מרגע ששמתם לב, הסטייט שלכם הוא בחירה.
זו החלטה, "להגיע", להיות נוכחים ב 100%, שזה כל מה שיש לכם לתת באותו הרגע.
כי אם אתם חושבים שאין לכם מאמן שיוריד אתכם לספסל – אתם טועים. יש לכם.
כל אדם שאתם פוגשים, כל אדם שנמצא בחייכם, מאמן אתכם.
הלקוחות שלכם – לא מעניין אותם למה עדיין לא "הגעתם". הם ילכו.
הבוסים שלכם, הם יחפשו את אלה ש"הגיעו" כדי לעבוד איתם.
בן הזוג, הוא יכול להחליק את העניין, מידי פעם, אבל לא יותר מידי. אם "תגיעו" אחרי הרבה זמן שלא לגמרי הייתם, אתם עלולים לגלות שאין כבר אף אחד שמנסה להגיע אליכם.
הילדים שלכם? הם אולי לא ידעו להגיד את זה במילים, אבל הם יודעים מתי אתם שם בגופכם בלבד. הרגע הזה בו הם היו צריכים אתכם ואתם לא "הגעתם", אבוד.
אלה החיים שלכם ואם אתם לא תגיעו, מישהו אחר יעשה את תפקידכם.
ואם זה יקרה, לא תמיד תוכלו אחר כך לקבל בחזרה את המקום.
בקיצור, אין לכם הרבה ברירה אלא להגיע. ויפה שעה אחת קודם.
להתראות.
נ.ב. חזרתי במיוחד כדי לבקש שתשאירו סימן שהגעתם. אם גדול עליכם להגיב, גם לייק יהיה נחמד.
