זה לא אוטו, זו אינה טבעת, זהו לא ז'קט

המכונית

כשהייתי קטנה, השכנים שלנו נסעו לשליחות בבלגיה וחזרו אחרי 4 שנים עם מכונית חדשה בת 4. פורד אסקורט אדומה מטאלית ונוצצת. בבת עינה של המשפחה.
היא נקנתה מייד כשהגיעו לחו"ל ושכבה במחסן עטופה בניילונים כל השנים, עד שנחתה בישראל ונחשפה לראשונה לאור יום. מידי בוקר ירד השכן לחניה מצויד במטלית מעור צבי וניגב מהאוטו את אבק יום האתמול וטל הלילה. בסופי שבוע העניק השכן למכונית לטיפול ספא מפנק. חפיפה מקציפה, שטיפה באמצעות צינור ושאיבת כל הלכלוך שלא הצטבר בה, עת עמדה חסרת מעש תחת הבניין (הוא עצמו נהג ברכב מהעבודה).
כעבור מספר חודשים הוציאה השכנה רישיון נהיגה והמכונית החלה לצאת לטיולים קצרים. סופר בחמישי, מספרה בשישי. חלפו השנים וגם הבן של השכן הוציא רישיון נהיגה ורישיון תחזוקת רכב. טקסי הניקוי השבועיים של הבן התעלו אפילו על אלו של האב וכללו ספרי לניקוי שמשות וחומר הברקה לטאסות. "אפשר לאכול ממנה" היו אומרים ההורים (גם אלה שלי).
כשבגרתי ועזבתי את בית ההורים עדיין הייתי פוגשת את האסקורט, מצוחצחת כתמיד, בדרך לארוחות שישי. ואז גם משפחתי יצאה מהשכונה והמכונית נשכחה.
עברו שנים ויום בהיר אחד בעיר אחרת נתקלתי בבת הצעירה של השכנים, שכבר היתה, כמוני, לא כל כך צעירה. החלפנו עדכונים זריזים לגבי כל בני המשפחה ואני כמובן לא התאפקתי ושאלתי: מה שלום האסקורט. היא אצלי, אמרה הבת, אני נוהגת עליה, היא אפילו פה בחניון, רוצה לבוא לראות? בטח שרציתי. הלכנו לחניון ושם היא היתה, אדומה ומטאלית, נושאת בגאווה לוחית עם הכיתוב "רכב אספנות".
מדהים שהיא עדיין אצלך, אמרתי. האמת? ענתה היא, אני מתה להיפטר ממנה, אבל אין למי להעביר.
ומה עם למכור, שאלתי. השתגעת? הגיעה התגובה המבועתת. אי אפשר למכור! זה לא אוטו, זאת משפחה.

הטבעת

צילי הגיעה אלי לקליניקה שלוש שנים אחרי שבעלה התאהב באישה אחרת ועזב את הבית.
יש לה בן זוג אחר, שגר איתה בבית שחלקה עם בעלה לשעבר. עכשיו החבר מבקש ששניהם ימצאו בית חדש, בית שלהם. היא לא רוצה לעזוב את הבית שבו גדלו הילדים. הוא טוען שהיא נשארת שם כי היא מקווה שבעלה ישוב.
ויש גם את עניין הטבעת. טבעת יהלום יקרה שקיבלה מהאקס חודשיים לפני פרידתם והיא ממשיכה לענוד. הטבעת ניתנה כמתנה ליום הנישואין ה- 19. בעלה לקח אותה לצימר מפואר, הציע לה שוב נישואין, היא כמובן אמרה כן. את החתונה עצמה תכננו ליום הנישואין ה- 20.  חודשיים אחר כך נטש בפתאומיות.
אולי זה משבר גיל 50, אומרת צילי, גם חבר טוב שלו הלך לישון ולא קם בבוקר. זה בטח השפיע. משהו עבר עליו, הוא השתגע. כשנתן את הטבעת אמר, את הדבר הכי יקר שיש לי. נשמע לך הגיוני שחודשיים אחר כך זה נגמר? היא שואלת ומסובבת את הטבעת.
מה הביא אותך לפה, אלי? מה את רוצה, לעצמך? שאלתי וצילי ענתה מייד. אני רוצה לדעת איפה אני עומדת. אני רוצה להתקדם בחיים שלי. אני רוצה זוגיות שאני שלמה איתה. ואיך תדעי שהשגת את זה? שאלתי. הפעם היא חושבת הרבה ועונה לאט, כשאתחתן שוב.
ביקשתי ממנה שתספר לי מה היא רואה כשהיא חושבת על המטרה שלה. צילי עוצמת עיניים, לוקחת נשימה עמוקה ומספרת. היא לבושה בשמלה לבנה, צועדת לחופה ושם מחכה לה החתן – בעלה לשעבר.
זאת מטרה שהיא בשליטתך? שאלתי. היא עושה לא עם הראש ומתחילה לבכות. בעלי לא רוצה. כאילו התקדמתי בחיים אבל אני בעצם ממשיכה לקוות שהיתה משמעות לטבעת הזאת ושהוא יחזור ויקיים את ההבטחה שלו.
שאלתי שוב. כשאת ממוקדת במטרה שהגדרת, לדעת איפה את עומדת, להתקדם בחיים, זוגיות שאת שלמה איתה, את יכולה לחשוב על תוצאה שהיא כן בשליטתך? צילי הנהנה. ואיך תדעי שהשגת אותה? צילי עונה – כשאמכור את הטבעת.
בסופה של הפגישה היא הורידה את הטבעת. זה היה הצעד הראשון. הטבעת על האצבע היתה סמל, שהקשר עם בעלה לא נגמר, שהיא לא פנויה רגשית, שהיא לא באמת לבד, שהיא אישה אהובה, שהיא הדבר הכי יקר שיש. יותר מידי כוח בשביל טבעת אחת.

הז'קט

השתתפתי בסדנה. חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד והמזגן באולם התעייף לעיתים.
כולנו התקלפנו מהסוודרים והצעיפים שהמליצו לנו להביא ורק בחור אחד צעיר המשיך ללבוש ז'קט. באחד התרגולים התחלקנו לקבוצות. הז'קט ואני באותה הקבוצה. הצגנו עצמנו בקצרה בשם ועיסוק. "עמרי, מאמן עסקי" אמר הז'קט. בטוח שלא עורך-דין? שאל מישהו. צחקנו.
הז'קט הסביר שבגלל גילו הצעיר וקומתו הנמוכה הוא מקפיד להתלבש באופן שיקנה לו מראה רציני יותר. חולצות מכופתרות, מכנסיים מחוייטים, ז'קט. בעיקר ז'קט.
מה קורה אם הוא מגיע לפגישה בלי ז'קט? אין אפשרות כזאת. לא קרה ולא יקרה.
הז'קט הוא הגלימה של סופר-מן. בלעדיו הוא סתם קלארק קנט.
הסיפור לא נתפס בעיני. היכולות הן שלך, לא של הז'קט, אני מתעקשת. בטח כבר יצא לך לעשות פגישה טלפונית, מהבית, כשאתה עם טי-שירט ובוקסר.
לא עושה את זה, הבחור מתעקש. גם כשאני עובד מהבית, בלי לקוחות, אני קם בבוקר, לובש חולצה מכופתרת. אם יש שיחה רצינית, אני שם ז'קט. אני נשמע אחרת. אבל תשמעי קטע, הוא אומר. לפני כמה ימים תופס אותי לקוח בדיוק כשאני מוציא את הילד מהמשפחתון. הילד והתיקים על הידיים והאיש מתקשר. אמרתי לו: 5 דקות חוזר אליך. שמתי לילד בוב הבנאי, שתיה, דובונים ונכנסתי למשרד. אני עם הטלפון ביד, לא מצליח להביא את עצמי לחייג. משהו לא מסתדר לי. שולח מבטים לסלון, מסתכל על הילד, ושם הכל בסדר. ואז אני קולט שאני בלי ז'קט. עשיתי לעצמי דימיון מודרך כאילו אני עם ז'קט. פתאום הפוקוס חזר. קטעים הא?
צחקנו, מה כבר היה אפשר לעשות.

***

ויש את העניין שלי עם המשקפיים.
שנים ארוכות, ימים ארוכים, השתמשתי בעדשות מגע. באוניברסיטה, בעבודה, רוב האנשים הכירו אותי בלי משקפיים.
אם לדייק, רוב האנשים שהכירו אותי לא הכירו אותי. כך הרגשתי וכך באמת היה.
לתפיסתי, אנשים שלא ראו אותי עם משקפיים, לא הכירו אותי באמת. היתה לי הרגשה שאני מסתירה מהם משהו חשוב. שזאת בלי המשקפיים היא מתחזה. מישהי אחרת, יפה יותר. אני האמיתית היא זו עם משקפיים, האינטליגנטית יותר…
עם השנים החלטתי, מסיבות פרקטיות, לוותר על פיצול האישיות ולאחד את כל הכוחות תחת אישיות אחת, כי למה להיות או יפה או חכמה אם אני יכולה להיות שתיהן (ולפעמים אף לא אחת מהן).
ועדיין, כשאנשים פוגשים אותי לראשונה כשאני נטולת משקפיים (באימוני ספורט או בערב), ואז פוגשים אותי שוב ממושקפת, חוזרת אלי התחושה שהם פגשו מישהי אחרת. מישהי דומה לי, אבל לא לגמרי אני.

ועוד אחד אחרון. שנים הסתובבתי עם דף בכתב יד בתיק. מסר וברכה מקוסמת/מתקשרת, שהייתי אמורה לגעת בו מספר פעמים ביום.
פעם טפטף לי בתיק בקבוק משקה. הדבר היחיד שניזוק היה הדף. הספגתי את הנוזל כמיטב יכולתי, ייבשתי עם פן, אבל כשהדף יבש התברר שהוא בלתי קריא לחלוטין. למרות זאת המשכתי להחזיק את הנייר המסמורטט בתיק.
יום אחד, במעבר בין תיק לתיק, השארתי את הערימה מהתיק הישן על שולחן האוכל ולרוע מזלה עבר שם בעלי חובב הסדר, גרף את כל מה שנראה לו זבל והשליך לפח. כשגיליתי את המחדל כבר כיסו את הנייר שיירי מזון. למרות שעוד היתה לי שניה התלבטות וכיווצים קשים בסרעפת, ויתרתי. החלטתי לברך את עצמי בעצמי מידי פעם. ואז שכחתי.

כל החפצים האלה, שהם יותר מחפצים,
הכוח שיש להם עלינו תקף רק כל עוד הם שם.

תגובות