ותודה לי, שהבאתי אותי עד הלום | 2017

איזו שנה היית, 2017. תהיי לי בריאה.
היו רגעים שהיית כל כך קשה איתי, שתהיתי אם עדיין הייתי עושה את הבחירות שעשיתי, בידיעה שכך יהיה.
התשובה, בכל המקרים, כולל אלה שלא סיפקו את התוצאה המקווה, היא כן.
הייתי בוחרת שוב. בלב שלם, אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת.

כשכתבתי את "ותודה לי, שהבאתי אותי עד הלום" של 2016 (מסורת בהתהוות), לא יכולתי לדמיין שנה שונה יותר.
לא שיערתי שמה שעניין אותי כל כך בסיומה של 2016 ובפתחה של 2017, לא יעסיק אותי כלל בהמשכה.
לא יכולתי לדמיין שהתובנות שכתבתי לא ישמשו אותי…

אם 2016 היתה שנה של מיקוד בפן המקצועי של חיי, 2017 התמקדה בפן האישי.
גם כשעבדתי בעסק שלי, גם כשהייתי אשת מקצוע, למדתי וגיליתי… אותי.
במשפט אחד, אפשר לומר שבעיקר למדתי שרוב מה שחשבתי שאני יודעת על עצמי לא תקף עוד.

התוצר העיקרי של הלמידה הזאת, בינתיים, היא מיעוט תוצרים.
קשה לי לכתוב, או ליתר דיוק לפרסם את מה שכתבתי.
לפעמים אני משהה טקסטים ללילה ובבוקר אני במקום אחר והטקסט הוא מראה לתודעה של אתמול, כשהיום אני שוב קצת אחרת.

יחד עם זאת, יש שיעור חשוב בהתבוננות העצמית הזו והנצחתה.
כי את מה שלמדתי השנה, על עצמי, על אחרים, על העולם, אי אפשר ללמוד בקורס. אין גם שום טעם ללמד את זה.
אבל הנה זה, בכל זאת. למען האישה שאהיה בעוד שנה…

1. את לא באמת יודעת כמה את מסוגלת

עד שאת מגלה.
בין אפריל לאמצע יולי נשארתי "בדד" במערכה של הרילוקיישן. אמיר התחיל לעבוד בצרפת ואני נותרתי חד הורית בישראל. באחריותי: 3 ילדים וכלב, עסק פעיל בתקופה העמוסה ביותר בשנה, בית שצריך להשכיר ולארוז ואינסוף מסיבות סיום ומסיבות פרידה.
בדיוק בזמן הזה בחר הבית להתפרק. הדוד התפוצץ, המזגן המפוצל בקומת השינה שבק חיים וכדי שלא ישעמם לי גם צנרת הביוב המרכזית של הבית, זו שקבורה מתחת לריצוף בחצר, קרסה. סתימות, נזילות, רעש, לכלוך ונוכחות תמידית של בעלי מקצוע מהסוג המחוספס ליוו את החודשים האחרונים בבית.
בימים כתיקונם, אלה בדיוק המטלות שלא הייתי מתעסקת איתן כלל. בשביל זה התחתנתי…
אלא שלא היה מישהו אחר. Just me. בודדה, עייפה ועצבנית כמו שרק אישה בעיצומו של מהפך משנה חיים (AKA רילוקיישן) יכולה להיות. הסיבה היחידה שכמעט אף אחד לא ידע מה עובר עלי היא שלא היה לי זמן לספר.
אמיר תהה איך אשרוד את התקופה. הילדים שאלו בדאגה "איך אמא תסתדר?". היא הסתדרה.
ידעתי שאסתדר. איזו ברירה היתה לי? רק לא ידעתי שיהיה כל כך קשה ולא ידעתי שאהיה כל כך גאה בעצמי אחרי.
מסתבר שהשלושה חודשים האלה היו חוויה משנת חיים בפני עצמה. נכנסתי אחת ויצאתי אחרת. את השאלה "איך תסתדרי" כבר לא ישאלו אותי יותר…
מסר לאומה: אם אני מסוגלת, אז גם את.

2. מנוחה היא לא רק לחלשים.

הסיפורים על האנשים שהיו כל כך מתודלקים מהשראה, או התאהבות, או התלהבות, שהמשיכו בלי לעצור לנוח, או אפילו לאכול? בואו אספר לכם מה קרה להם אחר כך: הם כבו. האש בערה עד כלות ואיש לא הוסיף קיסם למדורה. הסוללה התרוקנה.
ובכן, אחרי שהתמקמנו בצרפת ורוב הקושי היה מאחורי גיליתי שאין לי כוח וחשק לכלום.
לא דיכאון, לא מחלה, רק עייפות גובלת באפאטיות. כגובה ההר – עמוק העמק.
העניינים שמילאו את חיי קודם (במרווחים שהותירו הילדים): העסק שלי, כתיבה, ספורט, חברים, לא עניינו אותי. כלום לא עניין אותי.
כל מה שרציתי לעשות זה לא לעשות. והייתי מותשת מכדי להיות מודאגת ממצבי. השלמתי באהבה עם האני החדשה: בטטה.
וכמו במיטב הקלישאות, קמתי בוקר אחד וגיליתי שהמפסק חזר מעצמו ל ON. הסוללה נטענה. זמן הטעינה, פלוס מינוס, היה 3 חודשים. בערך את אותו הזמן שלקח לה להתרוקן.
מסר לאומה: ננוח גם בקבר. לא רק.

3. פחות (דברים) זה יותר (חופש)

אני כותבת את המשפט הזה בתחושה מסוימת של החמצה. לא בגלל הדברים שהשארתי מאחור, אלא בגלל הדברים שעדיין יש לי ואני מתקשה לוותר עליהם.
אני יודעת שהם כובלים אותי.
כשארזנו את הבית, עולמי החומרי צומצם לטרולי אחד: בגדי קיץ, סנדלים, בגדי ונעלי ספורט, כלי רחצה, מחברת ועט, לפטופ ומטענים, שני ספרים שקראתי והשארתי מאחור וטאבלט אחד שלא שרד את המסע. כעבור 6 שבועות פרקתי את הטרולי למדף: שתי ערימות לא גבוהות במיוחד.
ואז הגיע הקונטיינר.
בן לילה הציוד שעמד לרשותי הוכפל פי מאה ויותר, וגיליתי שהיה יותר נעים בלעדיו.
המעט הקל על חיי ופישט אותם. ההרבה ממלא את חיי אך אינו תורם להם.
במקום דקה אחת לבחור מה"קולקציה" הנקיה שעמדה לרשותי, וכביסה אחת לשלושה ימים, לכל בני הבית, אני מוצאת את עצמי מקדישה דקות ארוכות למה שאלבש ושעות ארוכות לכביסה.
כששהינו בדירת airbnb, עם 5 צלחות, 5 כוסות, שני סירים וקערה אחת, הכנת האוכל וסידור המטבח ארכו פחות מהארוחה עצמה. עכשיו, עם מטבח מצויד, היחס הפוך משמעותית.

לאחרונה הבנתי שהכלל הזה תקף תמיד, לחפצים, לפעולות, לאנשים, ולשני הכיוונים. יותר דברים שווה פחות חופש.

ועדיין  – יש לי בגדים שאני בקושי לובשת, כלי מטבח שאיני משתמשת בהם, אנשים שקשורים אלי מכוח ההרגל ופעולות שאני עושה רק כדי לתחזק את מערכות היחסים והחפצים הללו, שאינם תורמים לחיי. ועדיין אין לי את היכולת לוותר על כל אלה. הפחד שיהיה לי פחות מידי עדיין מנהל אותי במידה מסוימת. פחות מפעם, יותר מהרצוי…
מסר לאומה: מעולם לא היה גדול יותר הפער בין להבין וליישם.

איך מסכמים פוסט סיכום?

בתודה. תודה על כל מה שלמדתי (מהסעיפים שנשארו על רצפת חדר העריכה אפשר למלא עוד כמה פוסטים).
וכמו שכתבתי, לא הייתי מאחלת לעצמי שנה כזאת, אבל גם לא הייתי מוותרת עליה. שמחה שזה מאחורי…

ועכשיו אתן:

עם איזו תובנות עיקריות סיימתן את 2017?
ואיך הייתן רוצות שהתובנות האלו ישפיעו עליכן ב 2018?
מה הדבר הכי מדהים שיכול לקרות כתוצאה מכך?

אני מאחלת לעצמי ששנת 2018 תביא איתה את השלמת ה"קורס" במקומות בהם אני עדיין מתקשה ואת הברכה והפירות מהלמידה שהופנמה.
ואני מאחלת לכן מה שאני מאחלת לעצמי.
בהצלחה!

תגובות