לז'וסלין גרבט היה כל מה שהיא רצתה (כמעט), ואז קרה לה הנורא מכל – אראלה ממפעל הפיס התקשרה אליה (בערך).
אם תהיתם מה צרפתיה שמנמנה בת 47 רוצה מהחיים (ולא קראתם את הספר*), אגלה לכם. היא רוצה סיר לחץ חדש, וילון מקלחת בלי פרחים וחופשה של יומיים לפחות עם בעלה בלונדון. אבל… החיים אינם תכנית כבקשתך. לצערה, ז'וסלין זוכה בשמונה עשרה וחצי מיליון אירו בלוטו (18,547,301 אירו ו 28 סנט בדיוק) והחיים הזולים היקרים לה נעלמים לבלי שוב.
זה לא קרה בלי הכנה. הפסיכולוגית של הלוטו הזהירה אותה מפני הסכנות האורבות לה עכשיו, משהיא עשירה. כי לזכות בלוטו זה מזל אך גם חוסר מזל נוראי. נוראי!
היא חייבת לעמוד על המשמר. כי כשיש לך כסף אנשים פתאום "אוהבים" אותך.
הם ישלחו תמונות של ילדים אומללים ויבקשו עבורם כסף.
בני משפחה נידחים יצוצו מהחורים, בנקאים ילקקו והצעות חלקלקות יגיעו.
קשה, קשה. הרבה מתאבדים, נכנסים לדיכאון, מתגרשים. משפחות נהרסות. מחלה ממש, החמדנות.
ז'וסלין, נאיבית שכמותה, חושבת שזו הפסיכולוגית שמפחדת. אלו הפחדים של אלה שלא זכו, שמהם היא מנסה להזהיר אותה. אבל, הפחדים של "אלה שלא זכו" מחלחלים, בכל זאת… ומה אם?
היא לוקחת את הצ'ק, "מפקידה" אותו בתוך אחת מנעליה ולא משתפת אף אחד. אלא שגם משם, ממעמקי הנעל, הכסף מצליח להרוס את חייה. הסוף.
אני מתמרמרת קשות על הסוף הזה, שרוקד עם הפחדים של "אלה שלא זכו".
אם רק ז'וסלין היתה מפקידה את הצ'ק בבנק במקום בנעל. אם רק היתה מספרת לבעלה במקום לחכות שימצא את הכסף בעצמו ויסתלק איתו. אם רק היתה נעזרת באשת מקצוע כדי לעקור את הפחדים במקום להשקות ולדשן אותם. אם ואם ואם.
מה אתם חושבים? מה אתם באמת מאמינים על כסף? האם הרבה כסף רק הורס את החיים? האם הפחדים של "אלה שלא זכו" מוצדקים?
***
ז'וסלין היא פיקציה, דמות מספר, אבל פגשתי כמותה.
לקח לי זמן להבין זאת. בכל זאת, כשאנשים מתיישבים מולי, על הכורסא בקליניקה, הם אינם אומרים שהם פוחדים מכסף, או ליתר דיוק, ממה שהם מאמינים שהכסף מביא איתו.
בדרך כלל הם אומרים בדיוק את ההיפך. הם רוצים עוד כסף, להרוויח יותר, אבל לא מצליחים.
הם כבר הבינו שהם מחבלים לעצמם אבל לא בדיוק יודעים איך, וממש לא מבינים למה.
הם חושבים שיש להם פחד מלמכור, קושי לשווק את עצמם, הפרעות קשב, חוסר מיקוד, היעדר ייעוד. יכול להיות שהם אפילו צודקים.
ואחרי שהם יעשו עבודה, ינקו את הפחדים, יתמודדו עם הקשיים, ייקחו ריטלין וימצאו את ייעודם הם עדיין יהיו באותו המקום מבחינה כלכלית. רק אז הם יתחילו להבין שיש שם משהו עמוק יותר. כואב יותר.
כפי שאמרתי, לקח לי זמן להבין. ובעיקר, It takes one to know one. הייתי צריכה להבין קודם על עצמי.
***
ליאור, להבדיל מז'וסלין, אמיתי לחלוטין, למרות שמו הבדוי והסיפור המוזר שהוא מספר**:
"אני יושב עם לקוח אחרי סגירת העסקה ולפני קבלת המקדמה. האיש מדבר, אני שומע, אבל הצלילים חסרי משמעות. אין לי מושג מה הוא אומר. הוא מעביר אלי מעטפה ובה שטרות של כסף מזומן וצ'ק. אני מסתכל על הצ'ק, מנסה להתרכז, לא מצליח לקרוא מה שכתוב בו. המילים והמספרים מטושטשים. מוציא את ערימת השטרות, סופר, אבל רק בכאילו. אין לי מושג כמה ספרתי, אני לא יודע איזה סכום יש לי ביד. אחרי שאני יוצא משם אני לא מסוגל לגעת בכסף הזה. אם מישהו לא יקח ממני את הכסף ויפקיד אותו בבנק הוא יישאר על שולחן העבודה שלי, כנראה לנצח."
למקרה שתהיתם, זהו לא תיאור של אירוע מוחי בעת התרחשותו.
למרבה הצער, גם לא מקרה חד פעמי. בכל פעם שליאור צריך להתעסק בכסף, הוא פוגש את המלחמה הפנימית שלו.
קיבוצניק לשעבר. ברח מאווירת האובססיה לכסף ולרכוש, שהגיעה עם ההפרטה. מתגעגע לקיבוץ של ילדותו, עולם ללא כסף, עם הרבה ערכים. עכשיו, כבעל עסק ובעל משפחה, המציאות והאידאל מחפשים דרך לחיות ביחד בשלווה. מאבק מתמיד בין הרצון להרוויח כסף לבין הרצון לחיות בלעדיו.
המחוייבות לפרנס, הצורך לדאוג לעתיד, הרצון לאפשר לילדיו מה שיש לילדים אחרים מסביבם, אולי אפילו להגשים כמה חלומות, פוגשים ערימה מכובדת של אמונות שליליות בעניין כסף, רתיעה מאנשים עם כסף וסלידה מאלה שרוצים יותר ממה שיש להם.
התוצאה: קונפליקט פנימי שמשתקף גם בסימפטומים הפיזיים וגם במצב הכלכלי. ליאור מרוויח מספיק בשביל להסתדר, בשביל שיהיה מה שצריך, אבל לא בשביל הרצונות "האנוכיים" שלו לצבור קצת רכוש ולדאוג לעתיד.
איך מתירים את הפלונטר הזה? עם קצת קסם מעשי…
***
שלב ראשון – ריפריימינג לכסף.
Reframing = שינוי פרשנות באמצעות שינוי בהקשר או במשמעות, שמאפשר שינוי בתפישה.
במקרה זה, במקום הגדרה שיפוטית של כסף כ"רע" ("משחית") או "טוב", הגדרנו אותו כמשהו נייטרלי, אמצעי בלבד. וכאשר האדם, ללא הכסף, רואה עצמו כחיובי ותורם, אין סיבה שהכסף (הנייטרלי) ישנה אותו. אדם חיובי ינתב את הכסף למטרות חיוביות (או נייטרליות).
עכשיו אפשר ליצור הקשרים חדשים, למצוא שימושים ראויים וטובים לכסף.
שלב שני – החלפת האמונות המכשילות.
הבנת הכוונה החיובית של האמונות הישנות מאפשרת מציאת דרכים טובות יותר להשיג את אותה המטרה, ולאמץ אמונות חדשות ומעצימות.
שלב שלישי – סימולציה. קצת ויזואליזציה כדי לבדוק שהדברים "יושבים" כמו שצריך ומחוללים את השינוי הרצוי. "הלכנו" לעתיד, למקום וזמן שליאור בחר, רבע שעה אחרי שסגר עסקה על הצד הטוב ביותר, והוא מרגיש בדיוק כפי שהוא רוצה להרגיש: שביעות רצון, ביטחון עצמי, שמחה. משם חזרנו רבע שעה לאחור ובדקנו את כל הפרטים הקטנים, שהיו נעלמים בבליל של צלילים ואותיות חסרי משמעות. ליאור שם לב לשינוי. הוא חוזר על דברי הלקוח, שהוא שומע בבירור, מקריא את כל הפרטים על הצ'ק, שהוא רואה בבהירות רבה – שמו, הסכום (6 ספרות!), התאריך: 3 שבועות קדימה.
החזרתי אותו להווה ולחדר, כשהוא טעון בתחושת מסוגלות חדשה.
סיימנו את התהליך, שהתרחש כולו במפגש אחד.
***
ועכשיו וידוי: שכשליאור "הקריא" את הסכום והתאריך שדימיין, חלק בתוכי אמר "אוי ויי". אני מאוד מאמינה ביכולת שלנו ליצור את המציאות של עצמנו, ובכל זאת, בכל זאת, הסכום עצום והזמן קצר.
תארו לעצמכם את ההלם, כשיומיים לפני התאריך האמור קיבלתי טלפון… ליאור צלצל לבשר לי שסגר עסקה בסכום המדוייק שהיה כתוב על הצ'ק.
צירוף מקרים מופלא? אולי. מחשבה בוראת מציאות? בטוח. לא חייבים להיות מחסידי "הסוד" כדי להבין שבשביל ליצור משהו במציאות שלנו אנחנו צריכים קודם כל לראות אותו קורה בעיני רוחנו ולהאמין שזה אפשרי. וזאת בדיוק העבודה שנעשתה עם ליאור.
נכון שהסוף, על הסיום הפנטסטי, הוא החלק היותר מרגש בסיפור. אבל אל תתבלבלו. בלי החלק הראשון של התהליך, שינוי התפישה – הריפריימינג ושחרור האמונות הישנות, זה פשוט לא היה עובד. לכן, אם אתם נורא רוצים משהו, ומדמיינים אותו חזק חזק, והוא עדיין לא קורה, זה לא בגלל שהעניין הזה הוא בולשיט, אלא כי אתם לא באמת מאמינים לדמיון שלכם!
קחו צעד אחורה, בדקו במה אתם מאמינים, ואם האמונות שלכם לא תומכות בשאיפות שלכם, זה בדיוק המקום בו צריך לעשות עבודה.
ועכשיו – אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
אילו אמונות יש לכם כשזה מגיע לכסף? ובמה הייתם רוצים להאמין?
————————————-
* "הדברים שאני רוצה", גרגואר דלקור, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
** חשוב לציין שקיבלתי אישור מפורש מ"ליאור" לפירסום. מספר פרטים שונו למניעת זיהוי, אך הסיפור התרחש בדיוק כפי שסופר.
