התמונה משמאל צולמה בשעה 06:51 בבוקר.
התמונה מימין… גם.
חוץ מלהפנות את המבט מטר ימינה לא שיניתי דבר, ובכל זאת הכל נראה אחרת.
הפוקוס האוטומטי של המצלמה כוונן את עצמו מחדש לפי מרכז התמונה: בתמונה הראשונה אלה היו עלים אדומים, בשניה, עשבים חומים.
כך עובד פוקוס. לא מעניין אותו מה יש מסביב לאזור המיקוד. הוא לא זוכר מה היה לפני רגע. כך עובד הפוקוס של המצלמה וכך עובד גם הפוקוס שלנו.
1. מה שמדהים הוא, שאנחנו יודעים שככה זה עובד, ובכל זאת נופלים בפח פעם אחר פעם אחר פעם.
כשטוב לנו, אנחנו לא רואים את הרע. מבחינתנו העולם כולו פרחוני גם אם מטר משם הכל יבש. אני מאוהבת, קיבלתי קידום ( אז מה אם יש לי אוברדראפט וחטפתי דוח חניה).
וכשרע לנו, הטוב נמחק, נעלם. למרות שמטר משם חוגגים אדום וירוק וורוד, נראה את הכל בגווני חום ואפור. האוטו לא הניע ונשפך עלי קפה בבוקר (מי בכלל זוכר שרק חזרתי מחופשה ושהילד קיבל תעודת הצטיינות).
כל מה שצריך כדי לראות משהו אחר הוא רק להפנות את המבט.
מעטים יעשו זאת. רבים בכלל לא יחשבו שאפשר ויהיו משוכנעים שהם רואים את המציאות כפי שהיא. אחרים יבחרו לא לעשות זאת כדי "לא לשקר לעצמם".
מה שמביא אותי לעניין השני, ש…
- יש את אלה שבוחרים לחיות, רוב הזמן לפחות, בתמונה הצבעונית.
ויש את אלה שמעדיפים את התמונה הקודרת.
הראשונים רואים בשניים טיפוסים קורבניים.
השניים יאמרו לראשונים שהם חיים בסרט.
מי צודק? שניהם, אבל הקורבניים יותר. למה? כי כולנו חיים בסרט.
כולנו מאמינים לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.
אפשר להמשיך לראות את העולם כמקום קשה עם עתיד קודר. את השוק הצפוף, התחרות האכזרית, העבודה השוחקת, ולספר ששום דבר אחר לא ילך וצריך להמשיך ככה כי אין ברירה וככה זה בחיים. אפשר. ואפשר גם לא. אפשר להזיז את הראש מטר הצידה, לראות שאפשר אחרת, להאמין שזה אפשרי.
באופן אישי אני חושבת שאם כבר כולנו חיים בסרט, אני מעדיפה לחיות בסרט טוב. לא "טוב" של דרמת איכות מדכאת. אלא טוב כייפי, שמתחשק לראות שוב. זה הסרט שלכם, רבאק.
השחקנית לא חייבת להעלות 30 קילו כדי לזכות בתפקיד והשחקן לא חייב לחיות כמו הומלס במשך חודש. להקו את עצמכם לתפקיד הגיבור ולא לתפקיד הקורבן. ובחייאת, תנחו את הצלם לכוון את הפוקוס של המצלמה לפי הצד הצבעוני של הפריים.
תודה.
וכרגיל, אם הגעתם עד כאן, תשאירו לי סימן קטן.
