
מי שאנחנו* (*רוב הזמן, **לא כולל קריפטונייט)
ישבתי בבית קפה ועבדתי. בשולחן הסמוך איש דיבר בטלפון, ושיחותיו כמו נלקחו מתסריט גרוע במיוחד: “תוריד מאה אלף ותמכור עכשיו או שאתה הולך להפסיד את התחתונים. תרשום שאמרתי.” או: “למה

איך להעניק השראה עם משפטי השראה
לאחרונה, ומי שלא מסכים איתי מוזמן לדווח על כך (בצירוף דרכון שמעיד שהוא לא חי על אי נידח בחודשים האחרונים), יש אינפלציה של משפטי השראה. הם מגיעים מכל מקום –

איך להצליח להתמיד בספורט
אפתח בכוכביות מהסוג שבד”כ מגיע בסוף: * אני בדרך כלל לא חובבת רשימות מסוג “איך ל…”. יש משהו קצת מקומם בעיני באינסטנט הזה (אבל לא מספיק שיפריע לי לקרוא). היתכן

אמהות מכדור הארץ, ילדים מקטלוג
בעת כתיבת שורות אלה אני יושבת בחצר עם כוס קפה, מוזיקה שקטה מצליחה לבקוע מהבית הריק ואף מילה או קול אינם תובעים את תשומת ליבי. אפילו לא הקול הפנימי. לראשונה

תנו להם ללכת
If you love somebody, set them free. נכון באהבה ונכון גם בעסקים. לפני כמה שנים התאהב מכר שלנו, נקרא לו שי, בקולגה מהעבודה. שי החליט שהוא לעולם לא יסלח לעצמו

מה הסיפור עם החצי כוס?
פעם היתה כוס. היא היתה מלאה עד מחציתה. או ריקה עד מחציתה. תלוי את מי שואלים. כולה כוס. אף אחד אפילו לא יודע איזו כוס, איפה היא היתה או מה

ראן שלולה ראן
פולניות אינן רצות התחלתי לרוץ יותר פעמים משאני יכולה לזכור. התחלתי, ותוך שתי דקות סיימתי. גם לפני שנה התחלתי. והחלטתי גם להתמיד. הייתי משוכנעת שההתמדה תעשה את ההבדל ואכן

אלה שאי אפשר להציל
“היא לא היתה מספיק כריזמטית. ” אמר האיש שישב בשולחן הסמוך לחברים שלו. הוא דיבר על הדיאטנית שלו, לשעבר, כנראה, ועל אחריותה הישירה למשקלו שמסרב לרדת. אפשר להוביל את הסוס

מחשבות על "סיפור אהבות"
1. את סיפור אהבות (מאת כנרת רוזנבלום, הוצאת כתר) קראתי כמו שאני אוהבת לקרוא ספר. תוך 3 ימים. מספיק מרווח כדי להתגעגע ולחשוב בהפסקות, מספיק צפוף כדי להעיד שקראתי בכל

קופסת הרעיונות הגנוזים
היה היה איש. לאיש היתה קופסא. קופסת הרעיונות הגנוזים. היה בה כל רעיון שאי פעם היה לו ואשר לא נעשה בו מאום. את רעיונותיו החל לאפסן בקופסא עוד בילדותו, ביום בו

איפה איפה איפה איפה איפה השראה?
היה היתה, לפני שנים רבות, סטודנטית צעירה בחוג לקולנוע. פרח תסריטאות. פרוייקט הגמר בתסריטאות הוא תסריט לסרט באורך מלא. אורך מלא, רק שתדעו, שווה כ- 90 דקות סרט, ששוות

פוסט סבתא לאה
סבתא לאה. לאה ראוך.בעוד חודשיים בדיוק ימלאו לה 92. בעצם כבר לא. זקני חיפה (בני 30 ומעלה…) אולי זוכרים את “גלנטריה ראוך”, חנות החוטים והכפתורים במרכז הכרמל, ברח’ דרך הים.

סיפור עם סוף ידוע מראש
הם היו באותה קבוצת חבר’ה מהשכונה, הורים לילדים באותו הגיל. היא כבר היתה גרושה, וכשהוא התגרש הם התחברו. הקשר זרם מייד ובקלות. הילדים הסתדרו טוב, סופי השבוע הפנויים שלהם חפפו

היום בו הפסקתי להיעלב
השבוע אחד מילדי הבית התלונן על החבר של אחשלו הקטן שקרא לו טיפש. אז מה אם הוא אמר, אמרתי. אז זה מעליב, ענה לי הוא, בנימה שרמזה שאם אני לא

על מה אני חושבת כשאני חושבת על שחיה
אוגוסט. חם. ילדים בחופשה. המחשבה הראשונה שעולה כשאני חושבת על שחיה, היא הורדת טמפרטורת הגוף והורדת מפלס הרעש. הבריכה מספקת גם וגם. אבל לא רק. בשחיה יש משהו מעבר. איזו

למה כל כך קשה להתחיל?
ליתר דיוק – למה לפעמים כל כך קשה להתחיל ואילו בפעמים אחרות אנחנו פשוט מתחילים. מוזר ככל שזה ישמע, הסיבה לכך שקל או קשה היא אותה הסיבה: מחשבות. וליתר דיוק: מה