פולניות אינן רצות התחלתי לרוץ יותר פעמים משאני יכולה לזכור. התחלתי, ותוך שתי דקות סיימתי. גם לפני שנה התחלתי. והחלטתי גם להתמיד. הייתי משוכנעת שההתמדה תעשה את ההבדל ואכן

“היא לא היתה מספיק כריזמטית. ” אמר האיש שישב בשולחן הסמוך לחברים שלו. הוא דיבר על הדיאטנית שלו, לשעבר, כנראה, ועל אחריותה הישירה למשקלו שמסרב לרדת.  אפשר להוביל את הסוס

  היה היתה, לפני שנים רבות, סטודנטית צעירה בחוג לקולנוע. פרח תסריטאות. פרוייקט הגמר בתסריטאות הוא תסריט לסרט באורך מלא. אורך מלא, רק שתדעו, שווה כ- 90 דקות סרט, ששוות

סבתא לאה. לאה ראוך.בעוד חודשיים בדיוק ימלאו לה 92. בעצם כבר לא. זקני חיפה (בני 30 ומעלה…) אולי זוכרים את “גלנטריה ראוך”, חנות החוטים והכפתורים במרכז הכרמל, ברח’ דרך הים.

הם היו באותה קבוצת חבר’ה מהשכונה, הורים לילדים באותו הגיל. היא כבר היתה גרושה, וכשהוא התגרש הם התחברו. הקשר זרם מייד ובקלות. הילדים הסתדרו טוב, סופי השבוע הפנויים שלהם חפפו

השבוע אחד מילדי הבית התלונן על החבר של אחשלו הקטן שקרא לו טיפש. אז מה אם הוא אמר, אמרתי. אז זה מעליב, ענה לי הוא, בנימה שרמזה שאם אני לא

כשהייתי נערה היו לי ארבעה חברים טובים, שני בנים ושתי בנות.  הבנות היו בנות. מרחנו לק, הצטלמנו, השתזפנו וריכלנו, ראינו טלויזיה וריכלנו, וכמובן דיברנו על בנים. הבנים היו בנים, ואני

אוגוסט. חם. ילדים בחופשה. המחשבה הראשונה שעולה כשאני חושבת על שחיה, היא הורדת טמפרטורת הגוף והורדת מפלס הרעש. הבריכה מספקת גם וגם. אבל לא רק. בשחיה יש משהו מעבר. איזו

ליתר דיוק – למה לפעמים כל כך קשה להתחיל ואילו בפעמים אחרות אנחנו פשוט מתחילים. מוזר ככל שזה ישמע, הסיבה לכך שקל או קשה היא אותה הסיבה: מחשבות. וליתר דיוק: מה