חירות אמנותית: עד כמה אמיתי "סיפור אמיתי" צריך להיות?

שיתוף

בין "מבוסס על סיפור אמיתי" לבין "כל קשר בין אנשים ואירועים למציאות הינו מקרי לחלוטין" אני הצופה ואני הקוראת מעדיפות את השני. הנחת המוצא שלי היא, שגם מה שקרה באמת הוא סוג של פנטזיה שכך הדברים קרו.
אני הכותבת, לעומת זאת, עושה מאמצים להפריד בין הפנטזיה לבין העובדות.
חלק לא קטן ממה שאני כותבת אכן קרה. כך גם אני מציגה את זה. וזה בדיוק מה שהופך את התמרון בין העובדות ובין הפרשנות שלי, בצירוף הצורך לשמור על פרטיותם וכבודם של אחרים, למסובך.
בסופו של דבר אני רוצה לספר סיפור. כזה שיהיה מספיק מעניין לקורא כדי שימשיך לקרוא, עד שיגיע אל המסקנה שבסוף הטקסט ולתובנה שאני מקווה שיקבל שם.
לא מעט פעמים אני שואלת את עצמי עד כמה ה"אמת" משמעותית לסיפור.
האם זה משנה אם הסיפור על יועצת ארגונית קרה בעצם למנהל שיווק? האם זה משנה אם המרצה שחטפה התקף חרדה וסירבה להיכנס לאולם היא למעשה מנהלת שברחה מישיבת מועצת מנהלים?

אני לא יודעת עד כמה ה"אמת" משנה לכם, אבל השאלה הנ"ל השאירה הרבה (המון!) טקסטים אצלי במגירה, הלא היא תיקיית הפוסטים הבלתי גמורים.

כשאני משתפת בתובנות, שנולדו בתהליך, שנועד לפתור בעיה מסוימת, ועוד אדם מעורב, אני מרגישה שאני הולכת על ביצים. לפעמים, לעיתים רחוקות, אני מבקשת אישור לספר את הסיפור (עם הסוואות ראויות). בשאר המקרים אני פשוט מסווה אותו יותר טוב מהחייל האמריקאי שאולי מסתתר עדיין בג'ונגל הויאטנמי (והוא מסתתר טוב, עובדה שלא מצאו אותו עד היום). ובגלל הפער הזה, תמיד אני מפחדת שיקום מישהו ויאמר – סליחה, גברת שלומית הנכבדה, הדברים בכלל לא היו כמו שאת מתארת. כמו שקרה לבן אפלק.

מה קרה לבן אפלק, אתם שואלים? אז ככה.
לפני כמה ימים  החליטו הממונים על המציאות לקרוא את החירות האמנותית לסדר.
ה- CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב, מצאה לנכון להצביע על אי דיוקים היסטוריים בסרטו זוכה האוסקרים של אפלק – "ארגו", בסדרת ציוצי טוויטר הנושאת את השם האמנותי Reel   Vs.  Real *(כלומר מציאות מול פילם, באנגלית זה כמובן נשמע יותר טוב).
אגב, ה CIA  התלונן רק על אי הדיוקים בעובדות "חשובות", כגון כמה אנשים היו במקום מסוים בזמן מסוים. בשאר התחומים, ה CIA  מאפשר לא לדייק, בשם היצירתיות וריצוי הקהל.
למשל בעובדה שהסוכן האמיתי היה ודאי הרבה פחות חתיך, פחות גבוה ועם פחות שיער מבן אפלק. גם לא ראינו שהאמיתי ישן, אכל והלך לשירותים מידי פעם, משהו שאפילו בן אפלק (בתפקידו כבן אפלק, לא כסוכן CIA) עושה לפעמים.

בסרט, או ספר, המבוסס על אירועים אמתיים, ברור לנו שלא הכל קרה במציאות כמו על המסך. במציאות יש "שטחים מתים", זמנים ומקומות בהם לא קורה שום דבר (שום דבר מרגש, הכוונה). אנחנו לא מצפים להיות שם, כלומר לצפות בהם או לקרוא עליהם.
במציאות הגיבורים שלנו הרבה פחות רהוטים. הם אמרו מה שעלה במוחם הקודח באותו רגע, בלי כותב מיומן שינסח עבורם משפטים יפים ומדויקים.
החיים האמתיים, אפילו בלב הדרמה, היו כנראה פחות מעניינים וחיו בהם אנשים פחות מעניינים, שחלקם לא נכנסו לסיפור. אף אחד לא מוחה על כך. הדמויות והעלילה צריכים לשרת את הצופה והקורא, ולא להיפך. ככה זה צריך להיות, נכון?

אלא שאז מגיע הרגע שבו אני רוצה לספר סיפור, ומה שאני מרשה לעצמי הוא מרחב תמרון הרבה יותר קטן מזה שאני מרשה לבן אפלק. למה? כי זה הסיפור שלי, יש אנשים שמכירים אותו, אותי. זה לא בסדר לשים מישהי בדיונית בסיפור אמיתי. ולא בסדר שרק חלק מהסיפור אמיתי וחלק בדיה.
אז אני לא מספרת את הסיפור. והסיפור ממשיך לרדוף אותי, לגזול ימים ושעות מחיי, ולהשאיר סיפורים אחרים בתור, כי הסיפור ההוא עוד לא סיים. לא חבל?
חבל. בהחלט. אלא שהעובדה שאני מודעת לבעיה לא אומרת שהצלחתי לפתור אותה. עדיין.

* לכתבה על ציוצי ה CIA  נגד ארגו: /www.haaretz.co.il/captain/viral/1.2482570

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד יכול לעניין

שלא תאמרי "לא ידעתי"

לקבלת עדכונים, את יודעת מה עושים!

תודה שנרשמת, שימחת אותי. ניפגש אצלך באינבוקס.
דילוג לתוכן