מכירים את זה שלפעמים פריט מסויים מחובר לכם בזיכרון לאדם מסויים, למרות שאין ממש קשר?
אז בכל פעם שאני מפרקת כרובית אני נזכרת בלקוחה אחת מסויימת ואומרת לה בלב תודה. למשל היום.
הקדמה: שנים לא נגעתי בכרובית טריה. גם לא בחסה או כרוב, לצורך העניין.
פעם, מזמן מזמן, עמדתי להכין פרחי כרובית מצופים בפירורי לחם ואפויים בתנור.
השריתי את הכרובית בקערת מים רותחים כשפתאום צפה למעלה תולעת לבנה ושמנה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי (חוץ מלעבור דירה). כמובן שזרקתי את התולעת על הכרובית ששימשה לה בית (וכשאני אומרת זרקתי אני מתכוונת שבעלי זרק) וזו היתה הפעם האחרונה שבה נגעתי בכרובית שלמה. ומאחר ומישהו אמר לי שהתולעת היא לבנון הכרוב, לא נגעתי גם בכרוב. ומאחר וחסה די דומה לכרוב, אז גם בחסה. מאז, לאורך שנים רבות, כרובית, חסה וכרוב צומחים קצוצים ורחוצים בשקיות אטומות.
ולענייננו.
יום אחד ישבתי בפגישת עבודה בבית קפה עם לקוחה שאני כותבת עבורה תוכן. חלקנו סלט. על אחד מעלי הסלט היתה חיפושית קטנה. הלקוחה שלי התכווצה כולה בכיסא וביקשה שאקח בעצמי את הצלחת בחזרה למטבח, שכן אם היא תמשיך לשבת ליד השולחן עם החיפושית יש סכנה שהיא תקיא או תתעלף. לקחתי את הצלחת.
כבר הייתי אז מאסטרית NLP , בתחילת דרכי כמטפלת בשיטה, ובדיוק למדתי בקורס טיפול בטראומה בעזרת כלי ה NLP. במקביל ליוויתי כאסיסטנטית קורס פרקטישונר (קורס המבוא ב NLP), שלמד באותו השבוע את טכניקת הטיפול המהיר בפוביה (Fast Phobia Cure), וההדגמה המדהימה היתה טריה ומרגשת.
הלקוחה שלי, מן הסתם, לא ממש ידעה על כל החלק הזה בחיי. מבחינתה הייתי ספקית של תוכן שיווקי, אשר איתרע מזלה לחלוק איתה צלחת חסה עם חיפושית. זה מה שהייתי כשקמתי להוריד את הצלחת.
אלא שעד לחזרתי אל השולחן,הנל"פיסטית שבי השתלטה עלי לגמרי.
מייד כשהתיישבתי סיפרתי לה על העיסוק הנוסף שלי ועל הטכניקה לטיפול בפוביה.
הודעתי לה בביטחון, שלא ממש חשתי, שאני יכולה לשחרר אותה מהפוביה.
סיפרתי לה שיש לי קליניקה בבית ושכנעתי אותה לבוא אלי לטיפול.
מסתבר שהדגמתי שפה שכנועית למופת. היא הסכימה.
מספר ימים אחר כך היא התייצבה אצלי בקליניקה.
התחלתי את הפגישה כמו כל פגישה ראשונה, בסדרת שאלות.
מה המטרה שלך: "לא להגיב בהיסטריה לחרקים" (ובניסוח חיובי: "לשלוט בתגובות שלי כשאני רואה חרק").
איך תדעי שהשגת את המטרה: "אין לי מושג". היא לא הצליחה להעלות בדעתה איך החיים שלה יראו בלי הפחד מחרקים. ביקשתי ממנה לדמיין סיטואציה פשוטה ויומיומית שהיום לא מתאפשרת בגלל הפחד, ומה יתאפשר אם הפחד לא יתקיים: "לקנות ראש חסה שלם ולהכין ממנו סלט".
מה עוצר אותך מלהשיג את המטרה: "אני לא מאמינה שזה אפשרי"….
ועם התשובה הלא מעודדת הזאת ניגשתי לעבודה.
תחילה הסברתי לה איך נוצרת החרדה ולמה תת המודע ממשיך לשמור על תחושת הסכנה גם כשכבר אין כזו.
ביקשתי ממנה להיזכר בפעם הראשונה בה חוותה את תחושות הפחד הללו. היא נזכרה בסיטואציה בילדותה בה היה לה עכביש על המיטה. מישהו היכה בעכביש עם חפץ, ואז הסתבר שזו היתה עכבישה. העכבישה היתה בהיריון וכל המיטה התמלאה בעכבישונים קטנים שזחלו במהירות לכל הכיוונים… צמרמורת.
ואז ביצעתי טכניקת הטיפול בפוביה. זו היתה הפעם הראשונה שהשתמשתי בטכניקה בקליניקה והפעם הראשונה שטיפלתי באמצעותה במישהו שלא היה תלמיד NLP. ידעתי שבסיום הטיפול אני אמורה לחשוף אותה בהדרגה לגורם החרדה, אך לא בדיוק ידעתי כיצד לעשות זאת, ולצערי לא חשבתי על כך מראש. לכן שלחתי אותה הביתה עם שיעורי בית כלליים לשים לב לשינוי בתגובה שלה לחרקים וקבעתי איתה פגישה נוספת.
לפגישה הבאה כבר הייתי מוכנה, כפי שתבינו מייד.
כשהיא הגיעה, שאלתי אותה איך עבר השבוע. ובכן, השבוע עבר בסדר, לא נרשמו אירועים מיוחדים.
פירשתי זאת כ:"השבוע לא היו חרקים". כן כן, מסתבר שגם אני לא האמנתי בלב שלם שהטיפול עובד.
החלטתי להשתמש בגרסא עוצמתית יותר של הטיפול בפוביה, שנלמדת בקורס הטיפול בטראומה, וכך עשיתי. ואז הגיע רגע האמת. כדי לבסס את התהליך יש להתמודד עם הפחד בעולם האמיתי.
לקחתי אותה למטבח והוצאתי מהמקרר ראש חסה וכרובית שהכינותי מראש.
הבעת הפנים שלה כשהבינה מה היא אמורה לעשות היתה בהלה טהורה. היא לקחה כמה צעדים לאחור ונעמדה כך שהדלפק הפריד בינה ובין החסה.
החשיפה היתה איטית והדרגתית, עם הרבה תמיכה, צחוק היסטרי משולב בדמעות וקריאות "אין סיכוי" ו"את לא רצינית". הייתי מאוד רצינית.
לא אלאה אתכם במסע הארוך, אבל בסופו היא רחצה מספר עלי חסה ואפילו אכלה אחד מהם.
כשהיא הלכה, הלכה החסה איתה בשקית. בערב קיבלתי תמונה של סלט חסה עם עגבניות שרי…
כך, בשעה וחצי, האמונה שלה, ומסתבר שגם שלי, ש"זה לא אפשרי", התפוגגה ונעלמה.
הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אלמלא היתה גם כרובית. שכחתי לגמרי מהכרובית.
היא חזרה למקרר, עדיין בשקית, עד שנשאלתי מה עושה כרובית במקרר ונזכרתי בקיומה.
לקראת ארוחת הערב הוצאתי אותה מהמקרר ומהשקית, בלי לחשוב יותר מידי, לקחתי סכין ופירקתי אותה לפרחים קטנים, כדי להניח בתנור עם קצת שמן זית, פירורי לחם ומלח גס. רק תוך כדי עבודה קלטתי מה אני עושה. אפילו לא הטבעתי אותה במים רותחים כדי שאם מסתתר שם איזה משהו…. במקרה או שלא, זאת היתה הכרובית הכי טעימה בעולם.
וכך, באותו יום ששיחררתי מישהי לראשונה מפוביה, שיחררתי גם את עצמי.
ביום הזה קיבלתי שלוש מתנות:
האחת, ההוכחה שכלי ה NLP, אפילו המורכבים שבהם, באמת עובדים (וטכניקת הטיפול בפוביה מככבת בקליניקה שלי מאז).
השניה, האמונה שכשאני מטפלת ועוזרת למישהו, אני מטפלת גם בעצמי.
והשלישית, ההבנה שאין כמו כרובית טריה…
